אחר

פיצויים לנפגעי לשון הרע

28/3/2012   |   מאת: עו"ד רגב אלקיים ועו"ד חיה שאבי   |   אחר  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

אנשים רבים נתקלים במהלך חייהם במקרה בו גורם כלשהו מפרסם מידע פוגעני אודותיהם וגורם להכפשת שמם, על כל ההשלכות הנובעות מכך. במקרה בו אותו מידע הינו שגוי, הפגיעה כפולה. לאי הנעימות שבפרסום השלילי, מצטרפת תחושת תסכול וחוסר צדק הנובעת משקריות הפרסום.

לאדם שנפגע מפרסום לשון הרע, מעניק החוק כלים לעמוד על זכויותיו; לקבל פיצוי כספי על העוול שנגרם לו ולעתים גם להביא לידי תיקון העוול באמצעות פרסום הודעת תיקון על ידי מפרסם הלשון הרע. במאמר זה נדון בחוק הרלוונטי לעניין זה.

בחודש דצמבר 2007, בפסק דין א 15179/06 אמיד נחום נ' כהן פנינהחייב בית משפט השלום בתל אביב- יפו את פנינה כהן, יושבת הראש לשעבר של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, לפצות את נחום, ששימש כמדריך טיולים בטיול אותו ערך הארגון לארה"ב. זאת עקב העובדה שגב' כהן פרסמה באמצעים שונים כי המדריך הטריד מינית את המטיילות, בעוד הוא טוען כי לא כך הדבר.

בית המשפט קבע כי הפרסום על ידי גב' כהן מהווה לשון הרע וכן כי היות וטענותיה כלפיו אינן מבוססות, לא עומדת לה הגנת "אמת דיברתי" (אודותיה נפרט בהמשך) ולא כל הגנה אחרת, ועל כן חויבה בתשלום הפיצויים.

מטרתו של חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, היא להגן על זכות היסוד של אדם לכבוד ולשם טוב. על כן, הוא אוסר לפרסם דבר לשון הרע, בין בעל פה ובין בכתב או בכל אמצעי אחר.

לשון הרע מוגדר בחוק כדבר שפרסומו עלול:

1. להשפיל אדם בעני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם,
2. לבזות אדם בשל מעשים, הנהגות או תכונות המיוחסים לו,
3. לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו,
4. לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו

הפרסום ייחשב ללשון הרע "אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע", או "אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע", וכן בכל אופן פרסום אחר.

פרסום מרומז של לשון הרע אינו מעניק חסינות למפרסם. בעניין זה נקבע בפסיקה כי "גם אם לשון הרע הובעה שלא במישרין, באי ציון מפורש של שם….אך ההתייחסות לנפגע….משתמעת ברורות מהפרסום או מהנסיבות החיצוניות לו, די בכך כדי להקים את העוולה" (א 160211/09 מינה טאובר נ' יאיר הרוש, נועם ביטון, ידיעות תקשורת בע"מ)

החוק מונה מספר הגנות למפרסם לשון הרע, אשר אם נכנס לגדר הגנות אלו, לא יישא באחריות למעשהו.

אחת ההגנות היא הגנת "אמת דיברתי", המורכבת משני תנאים; האחד, כי מדובר בפרסום אמת, והשני, כי יש בפרסום עניין ציבורי.

הגנה נוספת היא הגנת תום הלב. לדוגמה, אדם המפרסם לשון הרע בעוד שאינו מודע ולא אמור להיות מודע, בנסיבות העניין, לקיומו של אדם העלול להיפגע כתוצאה מפרסום הלשון הרע, יזכה להגנה זו.

ההגנות האמורות אינן מוחלטות, והן כפופות לעקרונות העל החלים על כל ענפי המשפט. למשל לעקרון המידתיות, על פיו, גם זכות שבדין יש לממש באופן מידתי ולא דווקני.

עקרון זה בא לידי ביטוי למשל ב א' 2713/06 צברי אורלי נ' דקר כהן, בו נדון עניינה של מורה אשר שובצה לעבודה בבית ספר, ואילו חברי וועד ההורים התנגדו להעסקתה וזאת לאור התנהלותה הלקויה כמורה לאורך השנים. כחלק ממאבקם תלו שלטי פרסום נגד העסקתה, באופן בולט ביותר. בית המשפט קבע כי אף שטענות המפרסמים הינן אמיתיות, והתנהלות המורה אכן לקויה ביותר, הרי שאופן הפרסום לוקה באי מידתיות משמעותית, וחברי הוועד לא יוכלו ליהנות מהגנת אמת דיברתי.

כאשר נקבע כי אדם נושא באחריות לפרסום לשון הרע, יש לקביעה זו מספר משמעויות מעשיות:

מבחינת הדין הפלילי: פרסום לשון הרע הינו עבירה פלילית, שעונש המקסימום עליה הוא מאסר שנה אחת.

מבחינת הדין הנזיקי: בית משפט רשאי לחייב מפרסם לשון הרע במתן פיצויים לנפגע, לפי המקרים הבאים:

הוכח כי פורסם לשון הרע, ואף אם לא הוכח נזק, מזכה הדבר את הנפגע בפיצוי עד לסכום של 50,000 ₪.

במידה והנפגע מוכיח כי פרסום הלשון הרע נעשה מתוך כוונה לפגוע בו, אף מבלי להוכיח נזק, רשאי בית המשפט לפסוק לו פיצוי של עד 100,000 ₪.

לדוגמה, ב א 32588/08 יצחק גור נ' ברונו אינטרנשיונל בע"מ, אברהם טובי, מרדכי הראל, חייב בית המשפט את מפרסמי הלשון הרע לשלם לנפגע, יצחק גור, סך של 70,000 ₪. יצחק הועסק כאיש שיווק למוצרי אלקטרוניקה אצל הנתבעים. לאחר פיטוריו, שלחו הנתבעים לגורמים שונים בתחום זה, הודעה בדואר האלקטרוני הרומזת על כל שסיבת פיטוריו היא התנהלותו הבעייתית.

בית המשפט קבע כי הדבר מהווה לשון הרע, וכי הנתבעים אינם חוסים בצילה של הגנה כלשהי מכוח חוק. לעניינינו, קבע בית המשפט כי מאחר והיה ברור לנתבעים כי הודעה כזו תגרום לנזק ליצחק, ותפגע בסיכויי התעסוקה שלו, ניתן לייחס להם כוונה לפגוע ביצחק, ולכן פסק לו בית המשפט פיצוי כה גבוה.

בנוסף, במקרה בו ניתן להוכיח נזק, זכאי הנפגע לפיצוי מכוח דיני הנזיקין. למשל, תובעת ב תק 2612-06/10 איילת ויסבך נ' מדינת ישראל-אגף המכס ומע"מ, שחשבונה עוקל על ידי המע"מ על אף ששילמה את המוטל עליה, וזאת מבלי לשלוח לה מכתב דרישה קודם לעיקול, כפי שדורש החוק, פסק בית המשפט פיצויים מכח חוק איסור לשון הרע ובמקביל, מכח פקודת הנזיקין, בעוולה של הפרת חובה חקוקה.

מעבר לפיצוי הכספי, רשאי בית המשפט לצוות על סעדים נוספים, כגון לחייב את המפרסם לשון הרע לפרסם הודעת תיקון או הכחשה של דבר הלשון הרע. כמו כן רשאי בית המשפט לאסור על הפצת עותקי הפרסום המכילים את דבר הלשון הרע, או לצוות על החרמתם.

מאמר זה נכתב על ידי עוה"ד רגב אלקיים וחיה שאבי ממשרד עורכי דין שרף, אלקיים ושות'

 מאמר זה הינו למידע כללי וראשוני בלבד ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

פיצויי פיטורין – גם לעובד שהתפטר

6/11/2011   |   מאת: עו"ד רגב אלקיים ועו"ד חיה שאבי   |   אחר  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

ככלל, עובד המתפטר מיוזמתו, אינו זכאי לפיצויי פיטורין, לעומת עובד המפוטר על ידי מעסיקו, שזכאי לכך.
אבחנה זו בין עובד מפוטר לעובד שהתפטר, גוררת אחריה ביקורת רבה.
בין היתר עולה הטענה כי לאבחנה זו השלכות שליליות. כך לשם הדוגמא, ייתכן כי עובד ינסה לגרום לפיטוריו באמצעות התנהגות לא נאותה, על מנת שיהיה זכאי לפיצויי פיטורים, וזאת במקום לסיים בצורה ראויה והוגנת את יחסיו עם המעסיק, שאם לא כך, לא יפוצה.
בנוסף, מאחורי חובת פיצויי הפיטורים המוטלת על המעסיק אשר מפטר את עובדו, עומדים מספר טעמים, אשר רלוונטיים גם לגבי עובד שמתפטר מיוזמתו. אם כן, מה הטעם "להפלות" ביניהם?
לדוגמה, פיצויי הפיטורים מיועדים לאפשר לעובד לכלכל את עצמו במהלך החיפוש אחר עבודה חדשה, ודבר זה חשוב גם לעובד המתפטר (אם כי במידה פחותה, שכן בדרך כלל הוא מתכנן את עזיבתו באופן שלא יפגע בפרנסתו).
בנוסף, פיצוי פיטורים מהווים מעין "תוספת שחיקה" לעובד, והרי אין הבדל בשחיקה בין עובד מפוטר לעובד מתפטר.
האמור לעיל, וטיעונים נוספים, הביאו לשינוי המגמה בפסיקה והחקיקה לפיה, במקרים מסוימים יש להטיל על המעביד חובה לפצות, עובד שמתפטר.
אחד הביטויים למגמה זו מצוי בחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. החוק קובע הסדר של 'התפטרות בדין פיטורים', על פיו, במקרים מסוימים, בהתמלא התנאים המנויים בחוק, יהא המתפטר זכאי לפיצוי. נמנה חלק מהמקרים:
1. התפטרות עובדת עקב שהייתה במקלט לנשים מוכות
2. פטירה או פשיטת רגל של המעביד, ואם מדובר בתאגיד, פירוקו או מחיקתו
3. פטירת העובד
4. התפטרות העובד עקב מצב בריאותו הלקוי
5. התפטרות לרגל העתקת מקום מגורים
6. התפטרות הורה על מנת לגדל את ילדו
7. התפטרות עקב הרעה מוחשית בתנאי העבודה.
בנוגע למקרה האחרון, התפטרות עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודה, חשוב לציין, כי לא כל שינוי בתנאי העבודה, שאינו לטעמו של העובד, נחשב להרעה מוחשית בתנאי העבודה המזכה את העובד בפיצויי פיטורים באם הוא מתפטר. שהרי למעביד מוקנית זכות יסוד לנהל את עסקו בצורה הנראית לו, כל עוד אין פגיעה משמעותית בעובד.
שינוי בתנאי העבודה ייחשב להרעה מוחשית אם מבחינה אובייקטיבית, לא ניתן לדרוש מאדם סביר שימשיך לעבוד בתנאים אלו.
מפסיקת בתי הדין לעבודה אנו למדים אלו מקרים ייחשבו להרעה מוחשית בתנאי העבודה, ואלו לא. לדוגמה, נפסק כי שינוי משמעותי במיקום העבודה ובדרכי ההגעה אליה המסופקים לעובד, ייחשב לעיתים כהרעה מוחשית בתנאי העבודה, זאת בהתחשב בין השאר במצבו הבריאותי ובגילו של העובד, המשפיעים באופן משמעותי על יכולת הניידות שלו.
כמו כן נקבע בפסיקה כי גובה השכר הוא פרמטר עיקרי ומשמעותי ביחסי העבודה, והוא מהווה אחד השיקולים העיקריים של עובדים בבחירת מקום עבודה, ועל כן הפחתה בשכר בדרך כלל תיחשב להרעה מוחשית בתנאי העבודה.
עובד שבכוונתו להתפטר, חייב להתריע בפני המעביד על כוונתו, ולציין שהדבר נעשה עקב ההרעה המוחשית בתנאי העבודה (במידה ואכן זהו המקרה) וזאת על מנת לאפשר למעביד לתקן את ההרעה. אם לא יתריע העובד, הדבר עשוי לשלול את זכאותו לפיצויי פיטורים.
אולם, כאשר בנסיבות העניין, ומהיכרותו של העובד עם המעביד ואופן התנהלותו, ברור כי מירב הסיכויים הם שההתרעה בפני המעביד לא תוביל לשינוי כלשהו, לא מוטלת חובה כזו על העובד.
מובן שכל מקרה יידון לגופו, בהתחשב במאפיינים הספציפיים של העובד, המעביד, וסוג העבודה. בכל שאלה ובעיה בנושא מומלץ להיוועץ בעורך דין מומחה בתחום לשם מימוש זכויות העובד ו/או המעביד, על הצד הטוב ביותר.

 

נכתב ונערך על ידי עוה"ד רגב אלקיים וחיה שאבי ממשרד עורכי דין שרף, אלקיים ושות'

רשימה זו הינה למידע כללי וראשוני בלבד ואינה נועדה בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

אכיפה בררנית כעילה לביטול כתב אישום מטעמי הגנה מן הצדק

13/4/2011   |   מאת: עו"ד רגב אלקיים   |   אחר  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

רשויות המדינה המופקדות על אכיפת החוק מחליטות , לעיתים, להגיש כתבי אישום תוך אפליית הנאשם ותוך מניעתם להגיש כתבי אישום כנגד גורמים אחרים שעברו עבירות דומות או זהות.

פעולות רשויות המדינה, כאמור לעיל, עומדות, בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית ומנוגדות לעקרון השוויון הנגזר מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.
הלכה פסוקה היא, כי כל דבר חקיקה מתפרש באופן שתכליתו הנה להגשים וליצור שוויון בין אדם לבין חברו ולא להפלות ביניהם, וכל סמכות שלטונית הפועלת מכוח הוראת חוק כלשהי, חייבת לפעול בשוויוניות, שאם לא תחרוג מסמכותה.
ראו: בג"צ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר, פ"ד מו (1) 191.
לפיכך, החלטה מפלה היא החלטה פסול, ומטבע הדברים כללים אלה חלים גם בסוגיית ההעמדה לדין.
כבוד השופט זמיר קבע בבג"צ 6396/96 זקין אח' נ' ראש עיריית באר-שבע , פ"ד נג(3) 289, כי :
"אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. דוגמה מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני. די בכך ששיקול כזה, גם אם אינו שיקול יחיד, הוא השיקול המכריע (דומיננטי) בקבלת החלטה לאכוף את החוק. אכיפה כזאת נוגדת באופן חריף את העיקרון של שוויון בפני החוק במובן הבסיסי של עיקרון זה".
בעניינה של החלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק מטעמי הפליה ואכיפה בררנית, יפים דברי המלומד נקדימון שגב, בספרו 'הגנה מן הצדק':
"אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם" (השופט ברק בבג"ץ 933/87 פורז נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו ואח', פ"ד מב(2) 309, 33). לגבי עקרון השוויון, שמכוחו אסורה ההפליה הפסולה, נאמר כי הוא "אינו עוד ערך בין ערכי היסוד של חברה מתוקנת, אלא הוא בעצם התכלית של חברה כזאת או התכלית של המשפט בחברה, ככל שהמשפט מבקש לעשות צדק".
בבג"צ 935/89 אורי גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, מד (2) 485, קבע כבוד השופט ברק, כי מאשימה מחויבת לפעול מתוך שוויון וללא הפליה בהפעלת שיקול דעתה.
עוד קבע כבוד השופט ברק, כי הפעלה ראויה של ההליך הפלילי מבוססת על אמון הציבור ברשויות התביעה, ועל אמונה והנחת היסוד, כי הן מקבלות את החלטותיהן מתוך שוויון. הגשת אישומים בדרך מפלה ובררנית פוגעת באמון הציבור ברשויות התביעה וטומנת בחובה קושי משולש:
·      ראשית, שימוש מפלה בכוח התביעה פוגע בהנחות שביסוד הענקת שיקול הדעת השלטוני לתובע.
·      שנית, הפליה בהגשת אישומים פוגעת באמון שהציבור רוחש לרשויות התביעה בפרט ולרשויות שלטון בכלל, ובכך מכרסמת בעבותות הקושרים בין בני החברה;
·      שלישית, הפעלה לא שוויונית של כוח התביעה פוגעת בכוח המרתיע של המשפט הפלילי.
נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט שמגר קבע שם, כי "מן הראוי לבחון, אם אנשים, שעשו מעשי עבירה דומים או זהים, זוכים ליחס דומה או זהה מצד הרשויות המופקדות על אכיפת החוק.
כבוד הנשיא שמגר הוסיף, כי עוד ביום 1.1.72, בהיותו היועץ המשפטי לממשלה הוא העביר הנחיה כדלקמן (הנחיה 50.050):
"נזק לאינטרס הציבורי אין ביטויו דווקא בכך שעבריין פלוני, שלא יעמוד לדין, יעבור עבירה נוספת. פירושו גם פגיעה באימונו של הציבור כי אכן נעשה צדק, וכי השלטונות אינם נוקטים אמת מידה של איפה ואיפה. הכלל לפיו צדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות כי נעשה, הוא מורה דרך שמקומו לא רק בעגה המקצועית של המשפטנים, אלא הוא גם קנה מידה מעשי וחיוני לשליחי ציבור העוסקים בהשלטת משפט. השלטת משפט נעשית לא רק למען הענשת עבריינים אלא גם לשם מניעת עבירות נוספות, ואין מניעת עבירות, כאשר מאבד הציבור אימונו בדרכי פעולתן של הרשויות המשליטות את המשפט'… תחושה של היעדר שוויון בהפעלת החוק חותרת תחת האמון שהציבור רוחש לרשויות המשפט".
בבג"צ 53/96 תשלובת ח. אלוני בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר, פ"ד נב(2) 1, קבע בית המשפט, כי  "אכיפה סלקטיבית בלתי שוויונית של חוק לא תסכון ולא תעמוד".
בע"פ 5855/02, מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט (6) 777 קבע בית המשפט, כי אכיפה בררנית פסולה עשויה לגרור (במקרים מסוימים) את ביטולו של כתב אישום:  
"בדומה לאמת המידה שעל פיה מנחה בית המשפט את עצמו, לעניין ביקורתן של החלטות מינהליות אחרות, אף בביקורת החלטותיה של התביעה עשוי בית המשפט לבטל כתב אישום שהוגש – מטעמי הגנה מן הצדק – אם אכן שוכנע, כי בנסיבותיו של המקרה הנתון, ההחלטה להאשים את פלוני ושלא להאשים את אלמוני חורגת בבירור ממתחם הסבירות.
סבירותה של אכיפה חלקית מותנית, בראש ובראשונה, בעמידתה במבחנו של עיקרון השוויון. על התביעה חלה חובה להפעיל את סמכויותיה תוך קיום שורת השוויון בין חשודים ונאשמים… אכיפה בררנית פוגעת בשוויון"
"בהתייחס להלכה הפסוקה, לא ניתן לומר כי במקרה הנדון עסקינן בהתנהגות בלתי נסבלת של הרשות, ו/או, התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה והתעמרות בנאשם. כמו כן, אין לומר במקרה הנדון, כי המצפון מזדעזע ובימ"ש עומד פעור פה מול העובדות אשר הובאו בפניו. נהפוך הוא. במקרה שבנדון, כתב האישום מייחס לנאשם עבירות חמורות ביותר… תקיפה בנסיבות מחמירות, ותקיפה, ניסיון לתקיפה ואיומים.
הנכון היה, כי עניינו של הנאשם ישמע עד תום, וכי תינתן הכרעת דין בעניינו….
עם זאת, מצאתי כי לא ניתן לומר, כי אין במקרה שבפני משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות. נהפוך הוא. ניתן לומר כי במקרה זה תחושת הצדק נפגעת.
…..אין ספק כי המעשים המיוחסים למתלוננת ולבנה בתיק שבוטל, חמורים ביותר.
…אין ספק, כי האינטרס הציבורי הוא, כי אם עבריין ימצא אשם בדין הוא יתן את הדין בגין מעשיו הרעים.
עם זאת, האינטרס הציבורי הוא כי צדק יעשה ויראה.
מראית פני הצדק דורשת כי דין שווה יהיה לנאשמים, אשר עניינם זהה. משמע, מראית פני הצדק דורשת, כי לא יופלה נאשם אחד מאחר, נאשמים שעניינם זהה.
למען הסר ספק, הפליה היא בין שווים. אין לטעון טענת הפליה כאשר יש שוני בין הנאשמים, או בין העבירות המיוחסות להם.
…..לדידי, במקרה שבנדון, נפגם חוש הצדק הטבעי.
לאור האמור, על אף שעניינו של הנאשם איננו נכנס בגדר מעשה בלתי נסבל של הרשות. כמו כן, אין לומר, כי עסקינן בהתנהגות שערורייתית, ו/או רדיפה אחר של הנאשם. כמו כן, אין לומר כי אין אפשרות ליתן לנאשם לנהל משפט הוגן, אני סבורה, כי חוש הצדק מורה, כי יש להורות על ביטול כתב האישום, וכך החלטתי.
סוף דבר. אני מורה על ביטול כתב האישום מהטעמים של הגנה מן הצדק" (הדגשות אינן במקור – ר.א)
"המאשימה לא רק נמנעה מלהעמיד את אולג לדין בגין החבלות שגרם לג'ול, נהפוך הוא, הגישה כתב אישום נגד ג'ול בגין עבירת הדחיפה לאולג.
נראה לי כי התנהגות המאשימה בלתי נסבלת ויש בה פגיעה קשה בחוש הצדק וההגינות, ואף מקוממת. הדעת אינה סובלת להפלות את ג'ול לרעה לעומת אולג ולהעמיד לדין את האדם שביצע עבירה פשוטה ולהימנע מהגשת כתב אישום נגד האדם שביצע תקיפה חבלנית.
סבורני, כי בענייננו בדומה למה שנקבע בת.פ. 1704/98 (חיפה) דהן נ. מדינת ישראל (לא פורסם): "מראית פני הצדק דורשת כי דין שווה יהיה לנאשמים".
לפיכך ובהתבסס על העקרון שנקבע בהלכת יפת, ומכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט, אני מורה על ביטול כתב האישום נגד ג'ול".
ראו עוד: ת.פ. 1978/01 (נצרת), מדינת ישראל נ' טנוס רמזי, מתוך: www.lawdata.co.il
בת.פ. 608/04 (קרית גת), מדינת ישראל נ' נג'יב, החליטה כב' השופטת נצר, כי גם מקרה בו מחקה המאשימה בכתב האישום, אישומים, מטעמי בריאות, נגד אחד מתוך שלושה נאשמים, מקים לאחרים הגנה מן הצדק, בשל אכיפה בררנית פסולה.
לסיכום האמור לעיל, הפליה הנה עילה שעשויה להביא, במקרים המתאימים, לפסילת החלטה להעמיד לדין.
טענת האפליה בהעמדה לדין יכולה לעלות גם בפני בית-המשפט הדן בתיק פלילי כעילה לביטול כתב האישום או לעיכוב הליכים שיפוטי מכוח דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק".
בהקשר זה, הנאשם יוכל לטעון כי הפלייתו לרעה לעומת אנשים אחרים, שביצעו מעשי עבירה דומים או זהים לשלו ולא הועמדו לדין, מהווה "התנהגות בלתי נסבלת" מצד הרשות, וכי הבאתו בפלילים בנסיבות שכאלה עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט שעמה לא ניתן להשלים.
ראוי לציין לסיום, כי על נאשם אשר מעלה טענה של אכיפה בררנית כנגד החלטת הרשות, ולכן הוא מבקש לפסול את ההחלטה, מוטל הנטל להפריך את החזקה באשר לתקינות החלטת הרשות להגשת כתב האישום כנגדו.
ראו: בג"צ 6396/96 זקין אח' נ' ראש עיריית באר-שבע , פ"ד נג(3) 289.
  
נכתב ע"י עו"ד רגב אלקיים ממשרד עורכי-דין: שרף, אלקיים ושות'.
 

מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת

ביטול כתב אישום מטעמי הגנה מן הצדק

11/4/2011   |   מאת: עו"ד רגב אלקיים   |   אחר  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

 

הגשת כתבי האישום ו/או ניהול הליך פלילי ע"י רשויות המדינה עומדים, לעיתים, בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.
במקרה בו נפלו פגמים, בדרך התנהלות הרשות כלפי נאשם, באופן "שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות", הנאשם יכול לחסות בצלה של ההגנה מן הצדק, במנותק משאלת אשמתו או חפותו.
משהגנה זו קמה לנאשם, מוסמך בית המשפט, במקרים חריגים, לבטל את כתב האישום אשר הוגש כנגד הנאשם.
מה הם המקרים בהם קיום הליך פלילי פוגע בתחושת הצדק וההגינות בכדי שבית המשפט יורה על ביטול כתב האישום? בתי המשפט קבעו, בין היתר, כי במקרים להלן לנאשם יכולה לקום עילה לביטול כתב אישום מטעמי הגנה מן הצדק:
  • שיהוי בבירור העובדות ובהגשת כתבי אישום אשר גרם לנאשם נזקים גדולים, והנאשם עומד בפני סיכון של "אובדן ראיות".
  • לא ניתנה לנאשם זכות אלמנטארית לקיים הליך שימוע בטרם הגשת כתב האישום.
  •  הפליה ואכיפה בררנית.
  • בנסיבות של כפל הדין העונשי
  • כשהוגש כתב אישום על אף התחייבות או החלטה שלא להעמיד לדין
  • פגמים או מחדלים  חמורים בשלב החקירה
בע"פ 5855/02, מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט (6) 777 (להלן: "פסק דין בורוביץ") קבע בית המשפט, כי "שאלת החלתה של הגנה מן הצדק על מקרה נתון טעונה בחינה בת שלושה שלבים:
א.             זיהוי הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ועמידה על עוצמתם.
ב.             בחינת הפגיעה בתחושת הצדק וההגינות. 
ג.               בית המשפט בוחן האם הפגיעה החריפה בתחושת הצדק וההגינות מצדיקה את ביטול כתב האישום.
בשנת 2007 המחוקק עיגן את  עקרונות ההגנה מן הצדק, כפי שבאו לידי ביטוי בפסק דין בורוביץ, במסגרת תיקון 51 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (סעיף 149(10))לפיו, נאשם רשאי לטעון כטענה מקדמית, כי "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".
בע"פ 7014/06, מדינת ישראל ואח' נ' אהרון לימור, מתוך: www.lawdata.co.il נקבע, כי המבחנים שנקבעו בפסק דין בורוביץ ימשיכו להנחות את בית המשפט בבואו לבחון האם יש לקבל טענה של נאשם לפי סעיף  149(10) לחוק.
ניתוח מעמיק של דוקטרינת ההגנה מן הצדק נעשתה ע"י כבוד השופטים והמלומדים בועז אוקון ועודד שחם, במאמרם "הליך ראוי ועיכוב הליכים שיפוטי", אשר התפרסם בביטאון המשפט ג', ולהלן עיקרי דבריהם:
"הנה כי כן, הדוקטרינה של ההגנה מן הצדק יכולה להוות צעד ראשון להגשמתם של עקרונות כלליים שעניינם בהליך ראוי. גישה כזו פותחת פתח לבחינה של מהלכי ההליך הפלילי מעבר להתבוננות פורמלית על דרכי הפעולה של הרשות. הפורמליות בכל עוצמתה, גם רופפת, היא גישה קשה ומסוכנת לעצם בחינת ראויות ההליך. תכליתם של דיני ההליך הראוי, היא למנוע ניהול של הליך פלילי מקום בו רשויות התביעה פועלות באופן הסותר את עקרונות ההליך ההוגן. לכן, במקרה המסוים, מניעת הגישה להנחיות, על פיהן, גובשה עמדת רשויות התביעה, הטילה דופי חמור במסלול המוביל לניהול ההליך הפלילי. היא פגעה ביכולתו של הנאשם להימנע מעצם קיומו של הליך פלילי. העובדה שפורמלית לא שונה מצבו של הנאשם אינה מענה מספיק. כאשר המסגרת שהקיפה את ההליך נפגמה אין בניהול ההליך כדין משום תרופה, וכמוהו כתמונה טובה במסגרת מעוותת. בנסיבות אלה האפשרות של עיכוב הליכים שיפוטי הייתה מענה טוב יותר מאשר המשך ההליך תוך "נזיפה" ברשויות.
הדוקטרינה של הגנה מן הצדק אינה מצומצמת לפגמים מהותיים בדיני הפעולה של הרשות. היא יכולה להתגשם גם במקרים של אי צדק "במידות" קטנות יותר". (עמוד 276)
"הכלל של הגנה מן הצדק מאפשר הפגשה בין ההליכים הפליליים לכללי המשפט המינהלי. דוקטרינה זו מאפשרת ירידה לטיב שיקול הדעת של הרשות המאשימה ולתום לבה. בהקשר זה תידרש תמיד ראיה כוללת של המעשים. כך, יכול שהאינטרס של הקהילה בהעמדת אדם לדין ייסוג מול אינטרס אחר, והוא הבטחת התנהגות נאותה מצד הרשות. הדוקטרינה חותרת לשחרור בית המשפט מאמות מידה פורמליות. היא מאפשרת לשבץ את המשפט הפלילי במסגרת הכוללת של הדין. אכן, בחינת תקינות ההליך רק לפי חוק סדר הדין הפלילי מונעת ראיה של הפרספקטיבה המשפטית בכללותה. בחינה צרה מונעת התחשבות באינטרסים שהם חשובים לא פחות מקיום ההליך הפלילי. הדוקטרינה של הגנה מן הצדק מאפשרת לבית המשפט היושב בדין לשקול את כלל האינטרסים הבאים לידי ביטוי בהליך מסוים" (עמוד 271)
 
לסיכום מאמר זה, במקרה בו נפלו פגמים, בדרך התנהלות המאשימה כלפי נאשם, באופן שבו זכויות הנאשם נפגעות באופן בוטה, וכן קיימת פגיעה ממשית בתחושת הצדק וההגינות, הנאשם יכול, במקרים מסוימים, לחסות בצלה של ההגנה מן הצדק, וזאת אף במנותק משאלת אשמתו או חפותו.
 
נכתב ע"י עו"ד רגב אלקיים ממשרד עורכי-דין: שרף, אלקיים ושות'.
 
מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת. 

 

ביטול כתב אישום בשל קיום הליך "שימוע" לאחר הגשת כתב אישום

10/4/2011   |   מאת: עו"ד רגב אלקיים   |   אחר  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

חובת קיום הליך שימוע הנה זכות אלמנטארית של נחקר בטרם הגשת כתב אישום נגדו.

הגשת כתב אישום פלילי נגד אדם משנה את חייו לחלוטין ויש בה כדי לפגוע בו פגיעה קשה ביותר.  על כן הכיר המחוקק בזכות השימוע, כאחת מן הזכויות היסודיות במשפט.
 
"בגדר השימוע ניתנת לנפגע זכותו לשטוח את טענותיו במלואן ועל הגורם המחליט להאזין לדברים בנפש חפצה, ומתוך נכונות להשתכנע ככל שהדברים יש ממש. זוהי זכות הטיעון שהיא מן הזכויות היסודיות במשפטנו. היא נמנית עם עקרונות הצדק הטבעי וקשורה בטבורה לחובת ההגינות השלטונית"
ראו: בג"צ 554/05 רס"ר שרה אשכנזי נ' מפכ"ל המשטרה, תק– על 2005 (3), 3043]
 
מימושה של אפשרות השימוע, פירושה מתן הזדמנות לנחקר להציג את מלוא הנתונים ולשכנע את הרשויות שאין מקום להגיש כתב אישום כנגדו, וזאת קודם לקבלת החלטה סופית בדבר הגשת כתב אישום.
ראו:בג"צ 4175/06 הרב ראובן אלבז נ' היועמ"ש תקדין עליון 2006 (2), 3317).
היקף וחובת זכות השימוע תלויים בנסיבות הקונקרטיות של העניין, כאשר לרשות יש מתחם של סבירות ושיקול דעת רחב בישום הכללים.
ראה בג"צ 4776/03 מלון רגנסי בע"מ ואח' נ' אברהם פורז שר הפנים ואח' תקדין עליון 2005 (2) 1158).
להלכה נקבע, כי על מנת שהשימוע שנערך יהיה בעל ערך ממשי, ולא למראית עין בלבד, יש חובה לאפשר לחשוד להיערך כראוי בטרםהתקבלה ההחלטה על הגשתו של כתב אישום כנגדו.
בדברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 26) (זכות השימוע) התשנ"ט-1999, הצ"ח פ/2242 מ-4/11/98) נאמר:
 
"ההחלטה להעמיד אדם לדין, ובעיקר לגבי עבירות חמורות היא החלטה רבת משמעות בחברה שאנו חיים בה. די בכתב אישום, לבטח בעבירות חמורות, כדי לפגוע פגיעה קשה בנאשם. מסיבה זו מוצע להעניק זכות השימוע למי שמרגע ההכרעה בעניינו ישתנה מעמדו בציבור".
 
וכך נפסק בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפח 1199/05 מדינת ישראל נ' פולנסקי אחיקם מתוך: www.lawdata.co.il
 
"למרות שניתן ל"רפא" את הפגם באמצעות שימוע בדיעבד, אין הדבר רצוי. יש הבדל גדול בסטטוס של נחקר וחשוד לעומת סטטוס של נאשם. כמו כן, יש חשש שהמאשימה "תינעל" על עמדותיה כפי שהוצגו בכתב האישום ובחינת טענותיו של הנאשם לא תעשה באותה מידה של פתיחות, שהיתה נעשית במקרה שטרם הוגש כתב אישום וגובשה עמדת המאשימה.
…..להבדיל מ"פס"ד אלבז" שם נערך שימוע אך שימוע פגום בהעדרם של מסמכים נוספים שהוסכם שהעותר יצרף, הרי במקרה שבפנינו, לא בוצע כלל שימוע לנחקר, כך שהוא הפך לנאשם בלא שניתנה לו הזדמנות של ממש לשכנע את המאשימה שלא להגיש כנגדו כתב אישום, או להגיש כנגדו כתב אישום פחות חמור.
הפסיקה נוקטת היום בגישה של איזון, גמישה מבעבר, המתחשבת בחובה להגן על זכויות הנאשם ועל הגינות ההליך הפלילי וטוהרו עד כדי אימוץ דוקטרינת פסלות יחסית לגבי פסלות ראיות, שהוגשו שלא כדין ו"מודל מניעתי" לצורך כך, תוך הדגשת זכותו של הנאשם להליך פלילי הוגן והבטחת פרוצדורה הוגנת וערובות דיוניות הולמות להגינותו של ההליך הפלילי כלפי הנאשם, תוך בחינת כל מקרה לגופו (ראו ע"פ 5121/98 טוראי יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי תקדין עליון 2006 (2) 1093 בפסקאות 65-66 לפסה"ד, כבוד השופטת בייניש).
כחלק מגישה זו, על בית המשפט להגן על זכות הנחקר ועל הגינות ההליך הפלילי וטוהרו גם בשלב המהותי של עריכת שימוע לנחקר.
בבוא בית המשפט לבחון את נסיבות המקרה עליו לבחון את התנהגות הצדדים, הפגיעה שתיגרם להם או לאינטרס הציבורי ועליו לשאול האם ניתן לתקן ולרפא את הפגם שנפל, האם ייגרם לנאשם עיוות דין ותיפגע הגנתו מול הפגיעה שתיגרם למאשימה ולאינטרס הציבורי…
אמנם, מצפים מהמאשימה שהיא תבוא לשימוע בנפש חפצה גם לאחר כתב אישום, אך נראה שלא דומה שימוע בטרם הגשת כתב אישום או בזמן שלא תלוי ועומד כתב אישום, לשימוע הנערך בצילו של כתב אישום שכבר הוגש, באשר אפשרות השכנוע של החשוד לכך שיש ממש בטענותיו, עלולה להיתקל במשוכה גבוהה יותר בזמן שתלוי ועומד כנגדו כתב אישום".
 
בפסק דין הנ"ל בית המשפט סבר, כי מן הראוי היה לנקוט בצעד של "נשמע ונעשה" ולא של "נעשה ונשמע", לפיכך הורה לבטל את כתב האישום לאחר חזרת הנאשם מכפירתו, כדי לאפשר לו למצות את הליך השימוע על פי חוק.
ראו בעניין זה גם  תפ"ח (תל אביב-יפו) 1138/05 מ"י נ' ארד, תק-מח 2007(1) 5595.
אכן, אין להתעלם מהאפקט המכריע שיש לקיומו של כתב אישום תלוי ועומד כנגד הנאשם, במצב בו מתקיים שימוע בדיעבד. מטבע הדברים, יכולתה של המאשימה לשמוע את טענותיו המשפטיות והעובדתיות של הנאשם – בשלב בו כבר הגישה את כתב האישום כנגדו – בנפש חפצה ומתוך נכונות אמיתית להשתכנע מדבריו, שחלה על הגורם המאשים כחובה בסיסית כלפי חשוד, הינה פחותה במידה ניכרת, לעומת מצב דברים בו טרם הוגש כתב אישום והמאשימה שוקלת האם יש מקום להגישו.
באופן דומה נפסק גם בת.פ. (י-ם) 2681/05 מ"י נ' דנון, תק-של 2006(4) 19676).
 
"אם רצה המחוקק לאפשר שימוע בכל שלב גם לאחר הגשת כתב אישום, היה אומר זאת מפורשות. תוצאה מעשית כזו, עומדת בסתירה לתכלית החקיקתית של סעיף 60א ואכן הופכת הוראות הסעיף לאות מתה, כפי שבצדק טוען הסניגור עו"ד עטרי. רשות התביעה האמונה על העמדת עבריינים לדין בגין הפרות חוק, חייבת לשמש דוגמא ומופת למילוי הוראות החוק. המחוקק אמר דברו בתיקון סעיף 60א ממנו משתמע, כי זכות השימוע לחשוד, זכותו לשמו הטוב, הינה זכות צדק טבעית, שיש לפרשה באופן דווקני. זכות זו משמעותה, הזכות לשכנע שלא יוגש נגדו כתב אישום, הכולל עבירה מסוג פשע. זכות זו הופרה. אין לקבל את הטענה, שהגנת הנאשם לא קופחה רק משום שניתן לערוך לו שימוע מאוחר לאחר הגשת כתב האישום. זוהי קביעה סתמית, בעלמא, מה עוד שאין לפני בית המשפט את מכלול טיעוני הנאשם, אותם התכוון להעלות בגדר השימוע"  
 
וכך נקבע בת"פ (קר') 355/06 מ"י נ' פלוני, תק-של2006(4)1649).
 
"אומר רק כי שם טוב חשוב לא רק לגבירים ואנשי מעלה. כל אדם זכאי להגנה על שמו הטוב באשר הוא אדם. התביעה מסכימה למעשה ששגתה בכך שהגישה כתב אישום לפני שימוע, אך מציעה כל מיני דרכים לתיקון המעוות החל משימוע לאחר הגשת כתב האישום וכשהוא תלוי ועומד, ועד פניה לבג"צ. על כך אומר כי: נעשה ונשמע היה נכון למעמד הר סיני. בחיי היום יום ראוי לשמוע קודם ולעשות אחר כך. יש הבדל מהותי בין הסטטוס החברתי של חשוד ובין מי שהואשם. הצעת התביעה משמעה שכתב האישום שהוגש בחטא ישאר תלוי ועומד, ומבחינת כולי עלמא תישאר ידו של הנאשם בתחתוני המתלוננת, אך התביעה תשמע בנפש חפצה ובלא דעות קדומות את השימוע ותחליט אם יש מקום להגשת כתב האישום שכבר הגישה. על כך נאמר טובל ושרץ בידו. השרץ במקרה זה הינו כתב האישום שראוי כי ישאר תלוי ועומד לדעת התביעה"
 
לסיכום מאמר זה, בתי המשפט ביטלו, לא אחת, כתבי האישום, גם תוך ידיעה, כי לאחר השימוע תוכל המאשימה להגישם שוב. ביטול כתב האישום נעשה בעקבות ההכרה, שרק בנקיטת צעד של ביטול כתב האישום, תפנים המאשימה את החובה המוטלת עליה ותדע לפעול ע"פ הוראות הדין.
 
נכתב ע"י עו"ד רגב אלקיים ממשרד עורכי-דין: שרף, אלקיים ושות'.
 

מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

חוזה מתנה- מהו? והאם ניתן לחזור ממנו?

1/2/2011   |   מאת: עו"ד איתי שרף   |   אחר, משפט מסחרי ותאגידים  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

מעשה בתמיר בן ה-4 שלומד בגן טרום-חובה, שנתן צעצוע שקנו לו הוריו לרינת, חברתו לגן, בה היה מאוהב. עוד באותו היום הבחין תמיר שרינת משתפת את יותם בצעצוע שקיבלה ממנו במתנה ומתעלמת מנוכחותו. תמיר קם ונזעק ותובע אותה להשיב לו את המתנה שהעניק לה, כי לא מגיע לה! רינת מסרבת בתוקף להשיב את אשר קיבלה, וכבר הספיקה לכתוב את שמה על המתנה.

מה על הגננת לעשות? ומה אומר החוק במצב שכזה?

בספר החוקים בישראל קיים חוק המתנה, שמסדיר את סוגיית המתנה, הגדרתה, אופן נתינתה, והדרכים לחזרה ממנה. על פי סעיף 1 לחוק, מתנה היא הקניית נכס שנעשית ללא תמורה הניתנת כנגד הקנייתה ממקבל המתנה. הנכס המוקנה כמתנה יכול להיות נכס מקרקעין, מטלטלין, וכל זכות, חוזית או אחרת, ואף ויתור על זכות המוקנית לנותן המתנה.

על מתנה חל הדין המיוחד הקבוע בחוק המתנה, ואיתו גם קיימת כפיפות לחוק החוזים ככל חוזה אחר.

מתנה שאינה נכס מקרקעין, שלגביו קיים הסדר מיוחד, מסתיימת במתן המתנה והפקדתה בידי מקבלה. מרגע זה הופך מקבל המתנה לבעל הזכויות במתנה. באשר לנכס מקרקעין הניתן במתנה, קובע חוק המתנה, כי מתנה זו מסתיימת ברישום הנכס המוענק על שם מקבל המתנה, כך שכל עוד לא נרשמו זכויות מקבל המתנה בנכס המקרקעין – מדובר בהתחייבות נותן המתנה להעניקה, ולכן מדובר בהתחייבות חוזית "רגילה" בלבד.

להבדיל מחוזה "רגיל", חוזה המתנה ניחן במספר מאפיינים שיש לעמוד על טיבם לשם הגשמת המתנה. הראשון שבהם הינה הדרישה כי חוזה מתנה ייעשה בכתב, ואין די בהתחייבות בעל-פה או בהתנהגות, להבדיל מחוזה "רגיל". אפיון נוסף שקיים בחוזה מתנה, כחוזה יחודי, הוא אופן החזרה ממתן המתנה על ידי נותן המתנה.

סעיף 5 לחוק המתנה קובע את שני מקרים בהם רשאי נותן המתנה לחזור בו מנתינתה. תחילה נדרש להוכיח נותן המתנה שחוזר בו, כי מקבל המתנה לא שינה את מצבו לרעה בהסתמך על המתנה שקיבל. על תנאי זה ניתן להתנות בחוזה המתנה, בציון ויתורו של נותן המתנה על זכותו לחזור ממנה. מקרה נוסף של חזרה ממתן מתנה, הוא הוכחת נותן המתנה, כי מקבל המתנה נהג בו או בבן משפחתו ביחס מחפיר באופן קיצוני לאחר קבלת המתנה ממנו, או כי מצבו שלו השתנה לרעה באופן מוחשי בשל מתן המתנה.

במקרים אלה ניתן לחזור ממתן המתנה, אולם הדרך להוכחתם אינה פשוטה כלל.

הדרכים הללו לחזרה ממתנה יכולים להיעשות כל עוד לא מדובר בנכס מקרקעין שניתן במתנה, והענקתו הסתיימה ברישום, ולפיכך נותרה המתנה בשלב ההתחייבות לתיתה בלבד.

מתן האפשרות לנותן המתנה לחזור ממנה מהווה מבחין מהותי ומשמעותי ביחס לחוזה רגיל, בו מוקנה נכס בהסכם שנערך בין צדדים, במסגרתו מוחלפת תמורה ביניהם, וביטול החוזה אפשרי בהתאם להוראות החוזה, במקרה של הפרתו על ידי אחד הצדדים לחוזה.

על פי רוב, עולה סוגיית המתנה והחזרה ממנה במקרים של הקניית זכויות על ידי הורים לילדיהם בנכס מקרקעין השייך להורים. לא אחת מבקשים ההורים לחזור בהם ממתן המתנה לילדיהם, ולשם כך עליהם לנהל הליך משפטי מורכב להוכחת התנאים לחזרה ממנה. וזאת כמובן כל עוד לא הסתיימה המתנה, דהיינו רישום הזכויות בנכס, על שם הילדים. אז החזרה מן המתנה מסובכת הרבה יותר.

ומה בנוגע לתמיר הקטן ורינת אהובתו הסרבנית? ובכן, בעצם מסירת הצעצוע על ידי תמיר בידי רינת, ללא כל התניה כי תשחק רק איתו בצעצוע שקיבלה, או התניה כי כנגד הקנייתה אליה "תחויב" רינת לראות רק בתמיר כפרטנר למשחק בארגז החול, לא יוכל תמיר לחזור בו ממתן המתנה, ובמקרה זה ייאלצו הוריו לרכוש עבורו צעצוע חדש.

משרדנו, שמייצג שורת לקוחות עסקיים בענפים שונים, מתמחה, בין היתר, בעריכת חוזים מסוגים שונים, ובהם חוזי מתנה, בעיקר בתחום המקרקעין שמצריך מומחיות ספציפית.

נכתב ע"י עו"ד איתי שרף ממשרד עורכי דין שרף, אלקיים ושות'.

מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת

הוגש נגדך כתב אישום ע"י משרד התחבורה ? יש אפשרות לבטלו

27/1/2011   |   מאת: עו"ד רגב אלקיים   |   אחר  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

הגשתו של כתב האישום הינה הצהרה ברורה מצד המאשימה (מדינת ישראל) לפיה, המאשימה סבורה שיש למעלה מסיכוי סיכוי סביר להרשעת הנאשם, מחד, וכי קיים אינטרס ציבורי להעמידו לדין פלילי, מאידך.

קיומו של כתב אישום פלילי מהווה אות קין לכל ימי חייו של הנאשם, ומשפיע על עתידו האישי והמקצועי. כך למשל, כאשר אדם זקוק לתעודת יושר לצורך קבלת עבודה אוקידום בעבודה, וכך למשל כאשר אדם זקוק לתעודת יושר בכדי לקבל רישיון נהיגה מסוג רכב ציבורי (מונית, אוטובוס וכיו"ב), רכב כבד ורכב חילוץ.
קיימות בדין מספר טענות משפטיות (המכונות בעגה המשפטית "טענות מקדמיות"), שקבלתן ע"י בית המשפט עשויה להוביל לביטול כתב האישום, וזאת ללא קשר לאשמתו או חפותו של הנאשם.
במאמר זה נעמוד על הנוהג הפסול של משרד התחבורה להגיש כתבי אישום פליליים בגין עבירות קלות, במקום לנקוט בהליכים מנהליים חמורים פחות ובעלי השלכות פחותות, כפי שמורה הדין.
כך לדוגמא, משרד התחבורה מגיש כתבי אישום רבים בגין עבירות של סירוב להסיע נוסע במונית, הסעת נוסעים ברכב ציבורי שלא בנוחות ובבטיחות, התנהגות שאינה הולמת נהג המורשה להסיע נוסעים ברכב ציבורי וכיו"ב.
סעיף 1(א) לחוק העבירות המנהליות התשמ"ו – 1985 קובע, כי שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, כי עבירה על הוראה שנקבעה בחוק מהחוקים המנויים בתוספת הראשונה או בתקנות שהותקנו לפיו, שאינה פשע, היא עבירה שבשלה ניתן להטיל קנס בדרך מנהלית.
מטרת חוק העבירות המנהליות היא בהסבת הליכים פליליים להליכים מנהליים.
הלכה פסוקה היא, כי עבירות שנקבעו כעבירות מנהליות, דרך המלך היא להטיל בגינן קנס מינהלי, ובהליך מינהלי, ולא לנקוט מייד בהליכים פליליים.
ראו: בג"ץ 5537/91 אפרתי נ' עו"ד כרמלה אוסטפלד ואח', פ"ד מו(3) 501:
הצורך בהסבת הליכים פליליים להליכים מנהליים מנומק, בעיקרו, במתן אפשרות למי שעבר עבירה מנהלית לשאת בעונש מתאים בלא שיוכתם בכתם של מי שעבר עבירה פלילית.
השימוש בהגשת כתב אישום פלילי יעשה בזהירות רבה ויישאר בגדר "דין שיורי".
על המאשימה מוטלת חובה לתור אחר אמצעים חלופיים, במקום נקיטת הליכים פליליים, שיכולים להגן על הערך החברתי באותה אפקטיביות כמו ההליכים הפליליים. ההצדקה בשימוש במשפט הפלילי מתקיימת רק אם לא קיים אמצעי אחר המגשים את המטרה או התוצאה המבוקשת, או כאשר אמצעי אחר אינו אפקטיבי לשם השגת המטרה או התוצאה המבוקשת.
ראו: בג"ץ 88/10 אווה שוורץ ואח' נ' היועמ"ש, מתוך: www.lawdata.co.il
מרגע שנקבעה עבירה כעבירה מנהלית, הכלל הוא שיש להטיל על עובר העבירה קנס מינהלי, ובמקרים מיוחדים בלבד קיים הכרח ונחיצות בהגשת כתב אישום.
ראו: בג"צ 2126/99, מתי דה הס נ' עיריית תל אביב יפו, פ"ד: נד (1) 468:
הדין קובע, כי על המאשימה לנמק בכתב בפני הנאשם את החלטתה לפנות להליך פלילי במקום להליך מנהלי.
וכך נקבע בסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות תשמ"ו – 1985:
"קביעת עבירה כעבירה מינהלית אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו, ובלבד שטרם שולם קנס מינהלי בשל אותה עבירה"
החוק מטיל על המאשימה  חובת הסבר על שום מה ולמה החליטה לנקוט הליך פלילי במקום הליך מינהלי. החוק קובע עוד, כי המאשימה מוסמכת לעשות כן רק אם היא סבורה שהנסיבות מצדיקות זאת "מטעמים שיירשמו".
החובה להעלות על הכתב נימוקים להגשתו של כתב אישום פלילי, מלמדת מעצמה על החשיבות שהמחוקק מבקש לתת לאותם נימוקים שחובה לרושמם.
ראו: בג"ץ 5537/91 אפרתי נ' עו"ד כרמלה אוסטפלד ואח', פ"ד מו(3) 501
לסיכום מאמר זה, ניתן להביא לביטול כתב האישום במקרים מסוימים. ייצוג משפטי מקצועי ונכון יכול להוביל לסיום ואף לביטול ההליך הפלילי ללא תוצאות פוגעניות לנאשם וזאת באמצעות ביטולו של כתב האישום.
ראוי להדגיש, כי הודאה שימסור הנאשם לבית משפט בתגובה לכתב האישום, עשויה לחסום את האפשרות לביטול כתב האישום בהמשך, ועל כן רצוי כי הנאשם ייוועץ עם עורך דין המתמחה בתחום התעבורה, טרם מתן מענה לכתב האישום.
נכתב ע"י עו"ד רגב אלקיים ממשרד עורכי-דין: שרף, אלקיים ושות'.

מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת

השריפה ביערות הכרמל -זכאות לפיצוי

1/1/2011   |   מאת: עו"ד איתי שרף ועו"ד חיה שאבי   |   אחר  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

השריפה שהשתוללה ביערות הכרמל מהווה אסון במובנים רבים, ונדמה שהפגיעה הקשה ביותר הינה ברכוש הפרטי (זאת במישור הרכושי בלבד כמובן, הדיון במסגרת זו אינו מתייחס לפגיעות בגוף ובנפש).
לעומת הרכוש הציבורי, שיש לו "הורים" שייקחו אחריות על שיקומו, בעלי הנכסים הפרטיים שלא ביטחו את רכושם באופן עצמאי, אינם נהנים ממימון אוטומטי לצורך שיקומם. עם זאת, עומדות בפניהם מספר אופנים לקבלת סיוע מהמדינה, או לפחות לניסיון לקבלת סיוע…
אפשרות ראשונה, אם כי קלושה ביותר, מוסדרת בחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1961. חוק זה קובע זכאות לפיצוי מהמדינה בעבור נזקי מלחמה ונזקי בצורת. האפשרות השנייה, הדנה בנזקי בצורת, לא רלוונטית לעניינינו, אך המושג "נזקי מלחמה" דווקא עשוי להיות רלוונטי. מושג זה מוגדר בסעיף 35 לחוק בין היתר כ'נזקים שנגרמו לגופו של נכס עקב פעולות איבה נגד ישראל'. לפיכך, במידה וייקבע כי השריפה פרצה בעקבות הצתה מכוונת שעולה כדי 'פעולת איבה נגד ישראל', הרי שהנזקים הנובעים ממנה ייכנסו בגדרי החוק ובעלי הנכסים הנפגעים יהיו זכאים לפיצוי על פיו.
אפשרות נוספת, היא לתבוע את רשויות המדינה מכח דיני הנזיקין, בשתי עילות שונות.
האחת, עילת הרשלנות, הקבועה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] באופן הבא:
 סעיף 35.   עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.
סעיף 36.    החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף.
מובן כי המדינה לא נקטה במידת זהירות סבירה שהיה עליה לנקוט בהסדרת תחום כיבוי האש. וכן מובן מאליו כי המדינה חבה בחובה זו כלפי אזרחיה ותושביה.
לעניין נטל הראיה להוכחת רשלנותה של המדינה, נקבע בסעיף 39 לפקודה כי "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה".
והרי המדינה היא תופשת המקרקעין- יערות הכרמל- מהם יצאה האש, ועל כן עליה נטל הראיה שלא התרשלה בעניין זה.
העילה השנייה, היא עילת הפרת חובה חקוקה, הקבועה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין, לפיו:
(א)      מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק – למעט פקודה זו – והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
(ב)      לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני.
מהאמור בסעיף נובע, שבמידה והמדינה הפרה חובה המוטלת עליה לטובת נפגעי השריפה, וכתוצאה מהפרה זו נגרם נזק, תהא המדינה חבה בפיצוי הנפגעים.
החובה החקוקה בעניין זה קבועה בסעיף 248 לפקודת העיריות [נוסח חדש], המטיל על רשויות מקומיות חובה כדלהלן:
 "העירייה תתקין ותקיים מכשירים לכיבוי דליקות, דליי מים, צינורות, ממלטים וכלים אחרים לשם בטיחות או שימוש במקרה של דליקה, וכן תסדיר את השימוש במים במקרה של דליקה".
משהפרו הרשויות את חובתן לעשות כן, הרי שעליהן לשאת בתוצאות ההפרה.
כל האמור לעיל מהווה סיכום כללי ביותר של סוגיית הפיצוי לנפגעי השריפה בכרמל, על כן נפגע המעוניין בבחינה קונקרטית של הסיכוי לקבל פיצוי על נזקיו, מומלץ שיפנה לייעוץ פרטני אצל עורך דין המומחה בתחום דיני הנזיקין.
 
 
נכתב ע"י עוה"ד איתי שרף וחיה שאבי ממשרד עו"ד שרף, אלקיים ושות'
 
מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת
סניף ראשי – דרך אבא הלל סילבר 7 (בית סילבר) רמת גן 5252204, טל: 03-6122772, פקס: 03-6122773, office@se-law.co.il
סניף אילת - שדרות התמרים 21, "בית הארד" , אילת, מיקוד 88000, טל: 08-6525115, פקס: 08-6525116