articles

יורשיו של בעל קרקע באזור הצפון התנגדו לרשום חלק מהזכויות בקרקע על שם הנתבע, שטען שהשטח נרכש עבורו בשנת 1950, כאשר היה בן 9. לפני שבועיים בית המשפט קבע כי העסקה כשרה
26.10.16
לפני שנתיים הגיש גבר בן 75 בקשה לרישום הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין בנצרת על 1/6 מהזכויות על קרקע בתחומי המועצה המקומית אעבלין, שלדבריו נרכשו עבורו על ידי אביו בשנת 1950.
בעל הזכויות ביתר החלקה הלך כבר לעולמו בשלב זה, ויורשיו התנגדו לרישום ההערה גם אחרי שקיבלו העתק מהסכם המכר הישן.
בתביעה שהגישו בבית המשפט המחוזי בחיפה, הם ביקשו שיכריז שאין למסמך הזה כל תוקף, בין היתר משום שחתימת אביהם על ההסכם זויפה ויש בו פגמים שונים (למשל הם טענו לחוסר תיאום בין מועד הנפקת הבולים על המסמך לבין מועד החתימה עליו).
עוד הם טענו כי אין מקום לקבל הסכם שנערך עבור קטין בן 9 ללא אישור בית המשפט, וכי התובע השתהה זמן רב עם תביעתו.
בתגובה, טען הנתבע כי אביו התקשר בהסכם בשמו, וכי מיום חתימת ההסכם הוא ומשפחתו מחזיקים בקרקע המדוברת ואף עיבדו ומסקו את עצי הזית במקום.
תקף או לא תקף?
בעקבות המחלוקת בין הצדדים בנוגע לאמיתות החתימה מינה השופט סוקול מומחה מטעם בית המשפט, שקבע כי אכן מדובר בחתימתו של אבי התובעים.
מכאן, עבר השופט לעיין בטענות התובעים לפיהן המסמך אינו כשר וקבע כי גם אם ישנן אי אילו אי-התאמות טכניות בנתונים, הן אינן משפיעות על מהימנות ואמיתות המסמך, בפרט כשמדובר במסמך ישן ביותר משנות ה-50′.
באשר לטענה כי לא ניתן לקבל הסכם המקצה מקרקעין לקטין, נקבע כי ההסכם נחתם זמן רב לפני שחוק המקרקעין וחוק הכשרות והאפוטרופסות נכנסו לתוקף (חוק המקרקעין נכנס לתוקף ב-1969 ואילו חוק הכשרות ב-1962) –כך שבאותה תקופה עדיין לא היו הוראות מגבילות על מכירת קרקע לקטינים.
השופט הסביר כי הדין שחל על ההסכם הוא חוק הקרקעות העותמאני והקוד האזרחי העותמאני ה”מג’לה”, שאינם שוללים את תוקף ההסכם הזה (מה גם שאין חולק שהוא נעשה לטובת הקטין).
באשר לטענת השיהוי, השופט קבע כי לפי החוק העותמאני, תקופת ההתיישנות של תביעה לאכיפת חוזה נמנית מהיום בו המוכר כופר בעסקה. היורשים כפרו בעסקה בשם אביהם – המוכר – רק בשנת 2014, כך שלא מדובר בשיהוי כלל.
השופט הוסיף כי העובדה שהתובעים לא פעלו כדי לתפוס חזקה שבשטח המדובר לאורך השנים מעידה על כך שידעו שהוא לא שייך להם.
בשים לב לכל האמור, השופט שוכנע כי ההסכם בין אביהם של היורשים לבין הנתבע (באמצעות אביו) תקף מבחינה משפטית, והכריז על זכותו של הנתבע לרשום את השטח על שמו.
ואולם מאחר שהנתבע בכל זאת השתהה ברישום זכויותיו, לא נפסקו לטובתו הוצאות

הכותב, עו”ד רגב אלקיים ממשרד עורכי דין שרף אלקיים ושות’, לא ייצג בתיק

הקשיש הלך לעולמו לפני 6 שנים וציווה לנכדו דירה בפתח תקווה, אלא ששלוש שנים קודם לכן הוא העניק אותה במתנה לעמותה התורנית “אוהל רחל”. תביעה שהוגשה נגד העמותה, חשפה כי הקשיש נוצל והוטעה

הקשיש הלך לעולמו בשנת 2010 בהיותו בן 87 והותיר אחריו צוואה משנת 2000, שקבעה בין היתר, כי נכדו יקבל את דירתו שבפתח תקווה. אלא שבמסגרת קיום הצוואה התברר כי בשנת 2007 הוא חתם על הסכם מתנה שהעניק את הדירה לעמותת “אוהל רחל”, המפעילה מרכז תורני בפתח תקווה
עם הגילוי המרעיש הגישו הנכד ואמו תביעה נגד העמותה לבית המשפט המחוזי מרכז שבלוד. השניים טענו כי חברי העמותה ניצלו את מצבו הנפשי והשכלי הירוד של המנוח כדי לעשוק אותו, ולגרום לו לחתום על הסכם המתנה.
בנוסף, התובעים האשימו את העמותה בכך שהוציאה מהמנוח 226,400 שקל כתרומה עבור רכישת שלושה ספרי תורה.
הנתבעים – העמותה ומספר חברים בה – הכחישו את הטענות נגדם, ועמדו על כך שהמנוח היה צלול בדעתו כשחתם על ההסכם. הם טענו כי ההסכם נערך על ידי עורך דין, שאף הפנה את המנוח לבדיקה רפואית לפני החתימה
לדבריהם, העברת הדירה לעמותה ככל הנראה נבעה מסכסוך בין הקשיש לבתו על רקע מגוריה עם בן זוג ללא נישואים.
בנוגע לספרי התורה, הם טענו כי המנוח רצה לרכוש אותם למטרת עילוי נשמת אשתו ובנו שנפטרו.
התובעים בתגובה, לא הכחישו את הסכסוך, אך טענו כי הנתבעים הם אלו שהסיתו את המנוח נגד בתו.
סכנת פינוי מיידית
השופט יחזקאל קינר התרשם כי בין המנוח לבתו התובעת אכן היה סכסוך קשה, שבעקבותיו לא מן הנמנע שלא רצה להוריש לה דבר. ואולם, הצוואה כלל לא עוסקת בבת אלא בנכד – ולו המנוח ציווה את הדירה.
מכאן, השופט פנה לבדוק את הסכם המתנה. אמנם, הוכח כי הקשיש נלקח לבדיקה רפואית לפני החתימה, אולם התברר כי הבדיקה נערכה בביתו של אחד הנתבעים, ולא בביתו של המנוח, דבר שלטעמו מלמד על כך שהנתבעים רצו להסתיר את תנאי מגוריו של המנוח, שיכלו להעיד על מצבו הבריאותי.
בנוסף, השופט מצא פגם בכך שהרופא הבודק כלל לא שאל את המנוח לגבי כוונתו להעניק את הדירה במתנה, חרף העובדה שידע מראש שזו הסיבה שהתבקש לבצע את הבדיקה.
בנוסף, עורך הדין שערך את הסכם המתנה לא הוכיח שהסביר למנוח – שלא ידע קרוא וכתוב – על מה הוא חותם, והעסקה אף לא תועדה באמצעי ויזואלי כגון מצלמה, כרצוי בביצוע עסקה כזו על ידי קשיש.
חמורה מכל הייתה העובדה שההסכם לא כלל תנאי שמאפשר למנוח להמשיך להתגורר בדירה עד יום מותו. לדעת השופט הפקרת המנוח לחיות בסכנת פינוי מיידית, מצביעה על כך שהמנוח לא זכה לייצוג הולם לפני החתימה על ההסכם.
משכך, השופט קבע, כי מדובר בניסיון עושק, וכי העמותה ניצלה את חולשותיו של הנתבע, וגרמה לו לחתום על חוזה גרוע. בהתאם, השופט הכריז על ביטולו של ההסכם, והורה לעמותה לשלם לתובעים שכ”ט עו”ד בסך 58,500 שקל.
התביעה להשבת הכספים ששולמו עבור ספרי התורה נדחתה, שכן לא הוכח שהוצאו מהמנוח בניגוד לרצונו או תוך ניצול מצוקה כלשהי.

הכותב, עו”ד רגב אלקיים ממשרד עורכי דין שרף אלקיים ושות’, לא ייצג בתיק

הקשיש הלך לעולמו לפני 6 שנים וציווה לנכדו דירה בפתח תקווה, אלא ששלוש שנים קודם לכן הוא העניק אותה במתנה לעמותה התורנית “אוהל רחל”. תביעה שהוגשה נגד העמותה, חשפה כי הקשיש נוצל והוטעה

הקשיש הלך לעולמו בשנת 2010 בהיותו בן 87 והותיר אחריו צוואה משנת 2000, שקבעה בין היתר, כי נכדו יקבל את דירתו שבפתח תקווה.  אלא שבמסגרת קיום הצוואה התברר כי בשנת 2007 הוא חתם על הסכם מתנה שהעניק את הדירה לעמותת “אוהל רחל”, המפעילה מרכז תורני בפתח תקווה

עם הגילוי המרעיש הגישו הנכד ואמו תביעה נגד העמותה לבית המשפט המחוזי מרכז  שבלוד. השניים טענו כי חברי העמותה ניצלו את מצבו הנפשי והשכלי הירוד של המנוח כדי לעשוק אותו, ולגרום לו לחתום על הסכם המתנה.

בנוסף, התובעים האשימו את העמותה בכך שהוציאה מהמנוח 226,400 שקל כתרומה עבור רכישת שלושה ספרי תורה.

הנתבעים – העמותה ומספר חברים בה – הכחישו את הטענות נגדם, ועמדו על כך שהמנוח היה צלול בדעתו כשחתם על ההסכם. הם טענו כי ההסכם נערך על ידי עורך דין, שאף הפנה את המנוח לבדיקה רפואית לפני החתימה

לדבריהם, העברת הדירה לעמותה ככל הנראה נבעה מסכסוך בין הקשיש לבתו על רקע מגוריה עם בן זוג ללא נישואים.

בנוגע לספרי התורה, הם טענו כי המנוח רצה לרכוש אותם למטרת עילוי נשמת אשתו ובנו שנפטרו.

התובעים בתגובה, לא הכחישו את הסכסוך, אך טענו כי הנתבעים הם אלו שהסיתו את המנוח נגד בתו.

סכנת פינוי מיידית

השופט יחזקאל קינר התרשם כי בין המנוח לבתו התובעת אכן היה סכסוך קשה, שבעקבותיו לא מן הנמנע שלא רצה להוריש לה דבר. ואולם, הצוואה כלל לא עוסקת בבת אלא בנכד – ולו המנוח ציווה את הדירה.

מכאן, השופט פנה לבדוק את הסכם המתנה. אמנם, הוכח כי הקשיש נלקח לבדיקה רפואית לפני החתימה, אולם התברר כי הבדיקה נערכה בביתו של אחד הנתבעים, ולא בביתו של המנוח, דבר שלטעמו מלמד על כך שהנתבעים רצו להסתיר את תנאי מגוריו של המנוח, שיכלו להעיד על מצבו הבריאותי.

בנוסף, השופט מצא פגם בכך שהרופא הבודק כלל לא שאל את המנוח לגבי כוונתו להעניק את הדירה במתנה, חרף העובדה שידע מראש שזו הסיבה שהתבקש לבצע את הבדיקה.

בנוסף, עורך הדין שערך את הסכם המתנה לא הוכיח שהסביר למנוח – שלא ידע קרוא וכתוב – על מה הוא חותם, והעסקה אף לא תועדה באמצעי ויזואלי כגון מצלמה, כרצוי בביצוע עסקה כזו על ידי קשיש.

חמורה מכל הייתה העובדה שההסכם לא כלל תנאי שמאפשר למנוח להמשיך להתגורר בדירה עד יום מותו. לדעת השופט הפקרת המנוח לחיות בסכנת פינוי מיידית, מצביעה על כך שהמנוח לא זכה לייצוג הולם לפני החתימה על ההסכם.

משכך, השופט קבע,  כי מדובר בניסיון עושק, וכי העמותה ניצלה את חולשותיו של הנתבע, וגרמה לו לחתום על חוזה גרוע. בהתאם, השופט הכריז על ביטולו של ההסכם, והורה לעמותה לשלם לתובעים שכ”ט עו”ד בסך 58,500 שקל.

התביעה להשבת הכספים ששולמו עבור ספרי התורה נדחתה, שכן לא הוכח שהוצאו מהמנוח בניגוד לרצונו או תוך ניצול מצוקה כלשהי.

הכותב, עו”ד רגב אלקיים ממשרד עורכי דין שרף אלקיים ושות’, לא ייצג בתיק

במסגרת מאבק בין אלמנתו של עופר לבין הנאמן בהליך פשיטת רגל, נשיא המחוזי בת”א איתן אורנשטיין הכריע לטובת הנאמן, מאחר שהשתכנע כי הנכסים הוקנו לו עוד לפני החתונה.
שריה עופר, אל”מ במילואים ואחיינם של סמי ויולי עופר הידועים, הוכרז בסוף שנת 2007 כפושט רגל. בשנת 2013, עופר נרצח בביתו שבבקעת הירדן. בהמשך הוכרז גם עזבונו פושט רגל ומונה נאמן לנהלו.
לאחר מותו התעוררה מחלוקת בין אלמנתו (אשתו השנייה) לבין הנאמן והכנ”ר. יש לציין שעופר התגרש ב-2006 מאשתו הראשונה ואם ילדיו, ואשר גם היא פושטת רגל כיום.
את אשתו השנייה הכיר ככל הנראה ב-2005 כששניהם עוד היו נשואים לאחרים. הם התחתנו ב-2010 וניהלו משק בית משותף.
לאחר מותו, הגישה אלמנתו תביעה בביהמ”ש לענייני משפחה, בה ביקשה להצהיר על זכויותיה בחצי מנכסיו של בעלה המנוח. התביעה התמקדה בשלושה נכסים: בית בקיסריה, בית בבית וחווה בבקעת הירדן.
בעקבות התנגדות הנאמן, נשיא ביהמ”ש המחוזי בתל-אביב קבע שיש לברר את התביעה במסגרת הליך פשיטת הרגל של עופר, בשל ההשלכה על נושיו.
המבקשת טענה שבני הזוג היו ידועים בציבור החל משנת 2006, כלומר לפני פתיחת הליכי פשיטת הרגל של החייב. לשיטתה, היא “זכאית למחצית הנכסים שנצברו יחדיו כרכוש משותף בתקופת החיים המשותפים”.
הנאמן התנגד לבקשה, וטען כי חיים משותפים כשלעצמם – בין אם כנשואים ובין אם במעמד של ידועים בציבור – לא מקימים זכות לשיתוף בנכסים. ממילא בזמן שהמבקשת נישאה לחייב הוא כבר היה פושט רגל וכלל נכסיו הוקנו לנאמן.
הנאמן גם טען כי לא הוכח שבני הזוג היו ידועים בציבור לפני שנישאו או שהחייב הקנה מחצית מזכויותיו למבקשת כבר בתחילת החיים המשותפים.
עוד נטען, בין היתר, כי אם יש שיתוף בנכסים אז יש שיתוף גם בחובות, ומשכך המבקשת צריכה לשאת במחצית החובות של החייב, שממילא עולים על שווי הנכסים.
ידעה על מצבו
הנשיא איתן אורנשטיין הזכיר כי נכסים שנרכשו לפני הנישואין אינם בני איזון. “בענייננו, כלל הנכסים מושא התובענה הם נכסים שהיו בבעלות החייב ערב נישואיו למבקשת. משכך, די בלשון החוק כדי להיווכח שתובענת המבקשת, ככל שהיא מבוססת על איזון משאבים מכח חוק יחסי ממון, משוללת יסוד”, קבע השופט.
השופט הוסיף כי עם הכרזה על פשיטת רגל כל נכסי החייב מוקנים לנאמן. משכך, ממועד הכרזתו כפושט רגל בסוף 2007 אכן לא היו לחייב נכסים משל עצמו, ולכן בשנת 2010 הוא לא הביא נכסים “לתוך” הנישואין.
“ודוק, אף לא אחד מהנכסים מושא התובענה נרכשו במהלך החיים המשותפים גם לעמדת המבקשת וכפי שיפורט בהמשך. משכך, גם טעם זה תומך בדחיית התובענה”, ציין השופט.
לאחר מכן השופט אף דחה בשיטתיות של את טענות המבקשת בדבר כוונת שיתוף בנכסי הנדל”ן המסוימים.
השופט ציין כי “המבקשת ידעה על מצבו הכלכלי הקשה של החייב כבר במועד תחילת החיים המשותפים ומשכך הדעת נותנת שלא היתה לה ציפייה לשיתוף בנכסיו”.
בסיכומו של דבר, השופט דחה את התביעה, גם לפי חוק הירושה וגם לפי חוק יחסי ממון, מאחר שהגיע למסקנה שהנכסים הנדונים אינם בני איזון.
המבקשת חויבה בהוצאות הנאמן בסך 12,500 שקל ובהוצאות הכנ”ר בסך 5,000 שקל.

הכותב, עו”ד רגב אלקיים ממשרד עורכי דין שרף אלקיים ושות’, לא ייצג בתיק

Sorry, this entry is only available in עברית.