Inheritance and Wills

כתבנו בעבר על אודות הדרישות הצורניות שצריכות להתקיים על מנת שצוואה תעמוד בדרישות חוק הירושה ותהיה תקפה.
למרבה הצער, למרות נגישותו של מידע נרחב בדבר אופן עריכת צוואות, אנו נתקלים חדשות לבקרים בצוואות שנערכו באופן שאינו עומד בדרישות חוק הירושה ומשום כך אינן זוכות להכרה בתוקפן.
בני זוג שהיו בעלי זכויות בנחלה ערכו צוואה משותפת. הצוואה נרשמה בכתב יד על ידי בת הזוג, ושניהם חתמו על הצוואה.
בת הזוג הלכה לעולמה ראשונה, וזכויותיה בנחלה עברו לבן זוגה מכוח נהלי רשות מקרקעי ישראל.
לאחר מכן בן הזוג הלך אף הוא לעולמו, ויורשיו ביקשו לקיים את צוואתו המורה בין היתר מה ייעשה בנחלתו.
אלא שבן הזוג לא כתב את הצוואה בכתב ידו שלו אלא רק הוסיף את חתימתו לצוואה המשותפת שנכתבה בכתב ידה של זוגתו. בנסיבות אלה צוואתו איננה תקפה!
מכיוון שכך, לא הייתה אפשרות לקיים את הוראות בן הזוג המנוח בצוואתו ובמקום לקיים את הוראותיה, ניתן בעניינו צו ירושה על פי הוראות חוק הירושה אשר קובע מיהם היורשים – בניגוד לאמור בצוואה שערך עם זוגתו.
זוהי דוגמה מהחיים לכך שהכנת מסמך משפטי, כגון צוואה, ללא קבלת ייעוץ מקצועי מתאים, פוגעת בכוונתו של עורך המסמך ואינה מובילה לקיום רצונו.
זוהי דוגמה אחת בלבד לכשלים רבים שעלולים ליפול בצוואה שנערכת ללא ידע מספק.
ברור שאי מתן תוקף לצוואה איננו תוצאה רצויה מבחינת המוריש, שטרח לערוך צוואה מתוך כוונה והבנה שרצונו יקוים וכי לאחר מותו ינהגו ברכושו כפי שהורה.
על כן מומלץ להשקיע חשיבה רבה ואף לקבל ייעוץ מקצועי באשר לאופן עריכתה של צוואה שתזכה לתוקף חוקי לאחר 120.

נכתב ע”י עו”ד חיה שאבי-פישר ממשרד עורכי דין שרף, אלקיים ושות’.

מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

א. סעיף 8(א) לחוק הירושה תשכ”ה – 1965 קובע כדלקמן:

“הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים”

ב. מה הטעם העומד בבסיס הוראת סעיף 8(א) לחוק הירושה?

ג. בדברי ההסבר לחוק נאמר:

“יש לראות כספקולציה בלתי רצויה ואף בלתי מוסרית, הסכם בדבר ירושה עתידה וויתור על ירושה כזאת”
(משרד המשפטים, הצעת חוק הירושה (תשי”ב), עמ’ 48)

המחוקק ראה עסקה בירושה עתידית כסוג של “הימור” הכרוך במותו של אדם, וקבע את בטלותו בחוק מטעמי מוסר ותקנת הציבור.
ראו: בע”מ 8974/12 פלונית נ פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים)

עיקר תחולתו של סעיף 8 (א) לחוק הירושה, לגרסת המחוקק, הנה על היורשים ועל צדדים שלישיים, ולא דווקא על המוריש עצמו.
המחוקק סבור, כי אין זה ראוי ואין זה מוסרי שאנשים יערכו הסכמים שביצועם תלוי במותו של אדם.

ד. המלומד ד”ר ה’ שטראוס סבור אף הוא, כי ההסכם המדובר בסעיף 8 (א) לחוק הירושה הנו הסכם בין היורשים העתידיים, וכי הוויתור האמור הנו ויתורו של היורש העתידי כלפי המוריש העתידי על ירושתו.

ה’ שטראוס, דיני הירושה בישראל (1970), עמ’ 39 ; ע”א 682/74 יקותיאל נ ברגמן, פ”ד כט (2) 757.

ה. בית המשפט העליון נימק אחרת את הטעם העומד בבסיס הוראת סעיף 8(א) לחוק הירושה.

העקרון המנחה, לדעת בית המשפט העליון, הוא חופש המצווה.

ו. בע”א 155/73 שרון נ ליבוב פ”ד כח (2) 671, קבע כב’ השופט י. קיסטר:

“ברור שהמחוקק לא רצה לתת אפשרות למוריש לקשור עצמו בדבר ירושתו על-ידי כל סידור או הסכם אלא לתת לו אפשרות לצוות באופן שיוכל לחזור בו מצוואתו כרצונו עד יום מותו.
לא קשה להסביר את טעמו של דבר. ראשית, המחוקק סבר שאדם אינו יודע את מידת ימיו ומה יהיו צרכיו עד לרגע האחרון. ושנית, אדם עלול, בזמן שהוא שרוי במצב-רוח מסויים, לקשור עצמו ואף למסור את השליטה או זכויות ברכושו לאדם מסויים כבר בחייו, ולאחר זמן יראה ששגה ויבקש לחזור בו ואם לא תהיה לו האפשרות לשנות את החלטתו, יהיה מן הצועקים ואינם נענים; והמחוקק רצה למנוע זאת. על-כן קבע המחוקק, שאדם יכול לעשות דיספוזיציה לאחר מותו רק על-ידי צוואה, המקבלת תוקף רק עם פטירתו, וער אז יוכל לשנותה כל-אימת שירצה”
ראו גם: בע”מ 8974/12 פלונית נ פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים) ; ע”א 103/89 אזולאי נ’ אזולאי, פ”ד מה (1) 477 ; בע”מ 7468/11 פלוני נ’ אלמונית (פורסם במאגרים משפטיים)

ז. הרציונל שהועלה בפסיקה נוטה לתחולת הסעיף על המוריש דווקא.
כוונת סעיף 8 (א) לחוק הירושה הנה להבטיח את חופש המצווה להנחיל את נכסיו על-ידי צוואה, ועל כן רצוי להקפיד כי המוריש לא יוכל להגביל חופש זה על-ידי הסכמים עם יורשים או עם צדדים נוספים.
גם לשון סעיף 8 (א) לחוק הירושה תומכת בפרשנות לפיה ה’נמען’ הנו המוריש.
סעיף 8 (ב), המגיע מיד לאחר סעיף 8(א), אשר אוסר על מתנה שתוקנה למקבל עקב מותו של המוריש שלא באמצעות צוואה,, מתייחס מפורשות למותו של המוריש. מכיוון שנותן המתנה האמור בסעיף 8 (ב) הוא המוריש, מתחזקת המסקנה כי גם עורך ההסכם האמור בסעיף 8 (א) הנו המוריש.
ראו: בע”מ 8974/12 פלונית נ פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים)
ח. אם כן, מה דין הסכם שנערך בין היורשים ובין עצמם ביחס לעיזבון המוריש?

ט. פסק הדין המנחה בקביעת היקף תחולת סעיף 8 (א) לחוק הירושה ניתן בע”א 682/74 יקותיאל נ’ ברגמן, פ”ד כט (2) 757 (להלן גם: “פסק דין יקותיאל”)

בית המשפט העליון קבע בפסק דין יקותיאל, כי סעיף 8(א) לחוק הירושה מגביל את חופש החוזים, ושמשכך יש לפרשו על דרך הצמצום.
בפסק דין יקותיאל נקבע, כי יש להבחין בין עסקאות שעניינן העברת זכות הירושה עצמה, בין אם בהענקה ובין אם בשלילה, לבין עסקאות שעניינן העברת נכס מנכסי העיזבון.

עסקה מהסוג הראשון הנה אסורה על-פי הסעיף, ואילו עסקה מהסוג השני – מותרת.

“המחוקק מבחין היטב בין “ירושה” מכאן לבין “עזבון” מכאן: “הירושה” היא הזכות אשר מכוחה עובר במות המוריש “העיזבון” לידי יורשיו (סעיף 1). בסעיף 8(א) אינו אוסר עסקאות בעיזבון, אלא הוא אוסר עסקאות “בירושה” (שים לב גם לכותרת השוליים וגם לדיבור “ירושתו” שבגוף הסעיף): מה שאסור הוא לפי סעיף 8(א) אינו הסכם הנוגע לעיזבונו העתיד של מוריש אשר עודנו חי, ובוודאי לא הסכם בדבר נכס מסוים מנכסי עזבונו. האיסור חל אך ורק על הסכמי ירושה – והם אינם אלא הסכמים המתיימרים להעביר יורש מירושתו או לעשות ליורש את מי שאינו יורש לא על-פי-דין ולא על-פי-צוואה ככתוב בחוק. המדובר הוא בהענקה או בשלילה של זכות ירושה, ולא בעסקות הנוגעות לנכסי עיזבון”

י. טרם עריכת ההסכם, עלינו לברר האם ההסכם עוסק במעמדו של אדם כיורש – מצב שיכול להביא לידי ביטולו של ההסכם מכח הוראת סעיף 8 (א) לחוק הירושה, או שההסכם דן בנכס מתוך נכסי העיזבון ואז הוא עשוי להיות תקף.

מאמר זה נכתב ונערך ע”י עו”ד רגב אלקיים ממשרד עורכי דין: שרף, אלקיים ושות’.

מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

כתבנו בעבר על חשיבותה של צוואה.
במאמר זה נסקור שני סוגים של הוראות מיוחדות בצוואה, בהן ניתן לעשות שימוש על מנת להבטיח שרצוננו יתממש גם לאחר 120.
1. צוואה הדדית
חוק הירושה מאפשר לבני זוג לערוך צוואות הדדיות, תוך הסתמכות זה על צוואתו של זה.
בדרך כלל, המטרה בעריכת צוואות הדדיות היא כפולה:
ראשית, כל אחד בני הזוג רוצה להבטיח שלאחר פטירתו של בן הזוג השני, כל הזכויות בעיזבון יעברו לידי בן הזוג הנותר בחיים.
שנית, כל אחד מבני הזוג מעוניין לקבוע מה ייעשה ברכוש לאחר שגם בן הזוג השני ילך לעולמו ואיש מהם לא ייוותר בחיים.
למשל, בדרך כלל מעוניינים בני הזוג לוודא שהרכוש שהורישו לבן הזוג השני יגיע לילדים המשותפים בלבד ולא לילדים שעשויים להיוולד לאחר פטירת אחד מהם, מבן זוג חדש.
כדי לערוך צוואה הדדית באופן נכון ומיטבי יש להכיר את הוראות החוק לגבי אופן עריכת צוואה כזו וכן להבין מהן השלכותיה של צוואה הדדית למשל – מה קורה אם אחד מבני הזוג רוצה לשנות את הצוואה ההדדית?
בנוסף, יש להביא בחשבון בעת עריכת הצוואה את “תקופת הביניים” שבין פטירת בן הזוג הראשון ועד פטירת בן הזוג השני ולקבוע הוראות מתאימות בעניין. הרי לא נרצה לערוך צוואה בה נקבע שלאחר פטירת שני בני הזוג יעבור הרכוש לילדים המשותפים, כשבפועל בן הזוג שילך לעולמו אחרון יעביר את הרכוש לאחרים עוד בחייו (למשל – לבן זוג חדש), וכך לא יישאר דבר לילדים.
2. יורש אחר יורש / יורש במקום יורש
חוק הירושה מאפשר לאדם לקבוע בצוואתו “שרשרת ירושות”.
למשל, ניתן לקבוע שאדם מסוים יהיה היורש, אך אם הוא לא יהיה בין החיים או אם יתקיים תנאי אחר שנקבע, יורש אחר יבוא במקומו.
אחת הסיטואציות, לשם הדוגמה, בהן נעשה שימוש בסעיף מסוג זה היא כאשר אדם מעוניין להוריש את רכושו לילדו, אך אינו מעוניין שלאחר פטירתו של ילדו יעבור הרכוש לבן הזוג של הילד אלא לילדיהם – נכדי המוריש. על כן אדם יכול לקבוע שהוא מוריש את רכושו לילדו וכי לאחר שגם ילדו ילך לעולמו יעבור הרכוש לנכדים.
סעיף מעניין בחוק הירושה שחשוב להכיר בנושא זה הוא סעיף 49 לחוק, שעניינו במקרה בו יורש מכוח צוואה נפטר לפני המצווה. נדגים סעיף זה על מקרה אפשרי: שרה ערכה צוואה לטובת רבקה ולאה. רבקה נפטרה ראשונה ורק לאחר מכן נפטרה גם שרה. לאה עודנה בחיים.
אם שרה קבעה מראש בצוואה מי יזכה בחלקה של רבקה אם רבקה לא תהיה בחיים בעת פטירתה של שרה – היורש במקום רבקה יהיה מי ששרה קבעה לשם כך.
אם שרה לא קבעה מי יירש אותה במקום רבקה במקרה כזה, ולרבקה יש צאצאים – צאצאיה של רבקה יירשו את חלקה ברכוש שרה.
אם שרה לא קבעה כאמור מי יירש אותה במקום רבקה, וכן לרבקה אין צאצאים – חלקה של רבקה על פי הצוואה מתבטל וכך לאה (היורשת השנייה בצוואה) תקבל את מלוא העיזבון.

כפי שניתן להבין משתי הדוגמאות שפירטנו לעיל, עריכת צוואה טובה הנה מלאכה מורכבת שיש להתאים אותה לכל אחד לפי נסיבותיו. מומלץ להשקיע חשיבה ולערוך צוואה נכונה שתגשים את רצון המצווה לאחר 120.

נכתב ע”י עו”ד חיה שאבי-פישר ממשרד עורכי דין שרף, אלקיים ושות’.

מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

אנשים רבים תוהים מדוע בכלל יש צורך בעריכת צוואה? למה לא להותיר את סדרי הירושה בידי החוק?
על מנת שנוכל לקבל החלטה מושכלת בנושא חשוב כל כך, יש להבין מה קובע החוק בנוגע לירושה במקרה שהנפטר לא הותיר אחריו צוואה.
חוק הירושה קובע כי אם המנוח לא הותיר צוואה, יירשו אותו בן הזוג שנותר בחיים וכן ילדי המנוח, בחלקים שווים.
במילים אחרות, אם אדם נפטר ובבעלותו מחצית מדירת המגורים (כיוון שהמחצית האחרת שייכת בדרך כלל לבן הזוג השני), בן הזוג הנותר בחיים יירש מחצית מזכויות אלו – המהווה רבע מהזכויות בדירת המגורים, ואילו ילדי המנוח יירשו את הרבע הנותר בחלקים שווים ביניהם.
במקרים רבים בן הזוג שנותר בחיים חי עוד שנים ארוכות אך הוא אינו יכול לקבל את כל הנכסים שהותיר המנוח שכן כאמור גם הילדים יורשים עמו. אם הילדים הנם בגירים (מעל גיל 18) באפשרותם להסתלק מהעיזבון לטובת ההורה שנשאר בחיים, אך לא תמיד הם בוחרים לעשות כן.
בנוסף, אם הילדים הם קטינים, אין באפשרותם להסתלק מהעיזבון ולוותר על ירושתם. כך ההורה שנותר בחיים נשאר עם “שותפים” בדירת המגורים (וביתר הרכוש) והדבר עשוי להכביד עליו מאוד. למשל, אם בן הזוג שנותר בחיים יהיה מעוניין למכור את הדירה ולרכוש דירה אחרת, הוא יצטרך לקבל את אישור בית המשפט לענייני משפחה לעסקאות כיוון שמדובר ברכוש השייך גם לקטינים.
במסגרת צוואה אדם יכול לקבוע הסדר שונה להעברת רכושו לאחר לכתו לעולמו. לרוב אנשים מעוניינים להותיר לבני זוגם את זכויותיהם, לפעמים הם מעדיפים להוריש לילד אחד יותר מאשר לאחר מסיבות שונות, לעתים אנשים מעוניינים להוריש את רכושם או חלק ממנו לגורם שהוא מחוץ למשפחה (למשל לידידים קרובים או כתרומה למטרה חשובה).
אלו דוגמאות ספורות בלבד לסיבות אפשריות לעריכת צוואה.
אף אם נחליט שאנחנו מעוניינים בהסדר שקבע החוק, יש מקרים רבים בהם כדאי לקבוע בצוואה הוראות ספציפיות שמתאימות לאותו מקרה. למשל, אם בני זוג התגרשו ויש להם ילדים משותפים קטינים, יתכן שההורים אינם מעוניינים שההורה האחר – בן הזוג לשעבר – ינהל את ירושת הקטינים, וניתן לקבוע בצוואה הוראות לעניין זה.
בנוסף, ניתן להותיר על כנו את ההסדר הקבוע בחוק אך לקבוע שלבן הזוג שנותר בחיים תהיה זכות מגורים בלעדית בדירה עד סוף חייו.
צוואה היא אמצעי חשוב וחיוני למי שמעוניין להסדיר את אופן חלוקת רכושו לאחר פטירתו.
בעריכת צוואה יש להביא בחשבון שיקולים רבים – משפחתיים, אישיים, כספיים ומשפטיים, על מנת לערוך צוואה תקפה ויעילה שתביא להגשמת רצון המצווה.
על כן, מומלץ להיוועץ עם איש מקצוע המומחה בתחום, שיסייע לכם להגשים את רצונכם בצורה הטובה ביותר.

נכתב ע”י עו”ד חיה שאבי ממשרד עורכי דין שרף, אלקיים ושות’.

מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

הקשיש הלך לעולמו לפני 6 שנים וציווה לנכדו דירה בפתח תקווה, אלא ששלוש שנים קודם לכן הוא העניק אותה במתנה לעמותה התורנית “אוהל רחל”. תביעה שהוגשה נגד העמותה, חשפה כי הקשיש נוצל והוטעה

הקשיש הלך לעולמו בשנת 2010 בהיותו בן 87 והותיר אחריו צוואה משנת 2000, שקבעה בין היתר, כי נכדו יקבל את דירתו שבפתח תקווה. אלא שבמסגרת קיום הצוואה התברר כי בשנת 2007 הוא חתם על הסכם מתנה שהעניק את הדירה לעמותת “אוהל רחל”, המפעילה מרכז תורני בפתח תקווה
עם הגילוי המרעיש הגישו הנכד ואמו תביעה נגד העמותה לבית המשפט המחוזי מרכז שבלוד. השניים טענו כי חברי העמותה ניצלו את מצבו הנפשי והשכלי הירוד של המנוח כדי לעשוק אותו, ולגרום לו לחתום על הסכם המתנה.
בנוסף, התובעים האשימו את העמותה בכך שהוציאה מהמנוח 226,400 שקל כתרומה עבור רכישת שלושה ספרי תורה.
הנתבעים – העמותה ומספר חברים בה – הכחישו את הטענות נגדם, ועמדו על כך שהמנוח היה צלול בדעתו כשחתם על ההסכם. הם טענו כי ההסכם נערך על ידי עורך דין, שאף הפנה את המנוח לבדיקה רפואית לפני החתימה
לדבריהם, העברת הדירה לעמותה ככל הנראה נבעה מסכסוך בין הקשיש לבתו על רקע מגוריה עם בן זוג ללא נישואים.
בנוגע לספרי התורה, הם טענו כי המנוח רצה לרכוש אותם למטרת עילוי נשמת אשתו ובנו שנפטרו.
התובעים בתגובה, לא הכחישו את הסכסוך, אך טענו כי הנתבעים הם אלו שהסיתו את המנוח נגד בתו.
סכנת פינוי מיידית
השופט יחזקאל קינר התרשם כי בין המנוח לבתו התובעת אכן היה סכסוך קשה, שבעקבותיו לא מן הנמנע שלא רצה להוריש לה דבר. ואולם, הצוואה כלל לא עוסקת בבת אלא בנכד – ולו המנוח ציווה את הדירה.
מכאן, השופט פנה לבדוק את הסכם המתנה. אמנם, הוכח כי הקשיש נלקח לבדיקה רפואית לפני החתימה, אולם התברר כי הבדיקה נערכה בביתו של אחד הנתבעים, ולא בביתו של המנוח, דבר שלטעמו מלמד על כך שהנתבעים רצו להסתיר את תנאי מגוריו של המנוח, שיכלו להעיד על מצבו הבריאותי.
בנוסף, השופט מצא פגם בכך שהרופא הבודק כלל לא שאל את המנוח לגבי כוונתו להעניק את הדירה במתנה, חרף העובדה שידע מראש שזו הסיבה שהתבקש לבצע את הבדיקה.
בנוסף, עורך הדין שערך את הסכם המתנה לא הוכיח שהסביר למנוח – שלא ידע קרוא וכתוב – על מה הוא חותם, והעסקה אף לא תועדה באמצעי ויזואלי כגון מצלמה, כרצוי בביצוע עסקה כזו על ידי קשיש.
חמורה מכל הייתה העובדה שההסכם לא כלל תנאי שמאפשר למנוח להמשיך להתגורר בדירה עד יום מותו. לדעת השופט הפקרת המנוח לחיות בסכנת פינוי מיידית, מצביעה על כך שהמנוח לא זכה לייצוג הולם לפני החתימה על ההסכם.
משכך, השופט קבע, כי מדובר בניסיון עושק, וכי העמותה ניצלה את חולשותיו של הנתבע, וגרמה לו לחתום על חוזה גרוע. בהתאם, השופט הכריז על ביטולו של ההסכם, והורה לעמותה לשלם לתובעים שכ”ט עו”ד בסך 58,500 שקל.
התביעה להשבת הכספים ששולמו עבור ספרי התורה נדחתה, שכן לא הוכח שהוצאו מהמנוח בניגוד לרצונו או תוך ניצול מצוקה כלשהי.

הכותב, עו”ד רגב אלקיים ממשרד עורכי דין שרף אלקיים ושות’, לא ייצג בתיק

במסגרת מאבק בין אלמנתו של עופר לבין הנאמן בהליך פשיטת רגל, נשיא המחוזי בת”א איתן אורנשטיין הכריע לטובת הנאמן, מאחר שהשתכנע כי הנכסים הוקנו לו עוד לפני החתונה.
שריה עופר, אל”מ במילואים ואחיינם של סמי ויולי עופר הידועים, הוכרז בסוף שנת 2007 כפושט רגל. בשנת 2013, עופר נרצח בביתו שבבקעת הירדן. בהמשך הוכרז גם עזבונו פושט רגל ומונה נאמן לנהלו.
לאחר מותו התעוררה מחלוקת בין אלמנתו (אשתו השנייה) לבין הנאמן והכנ”ר. יש לציין שעופר התגרש ב-2006 מאשתו הראשונה ואם ילדיו, ואשר גם היא פושטת רגל כיום.
את אשתו השנייה הכיר ככל הנראה ב-2005 כששניהם עוד היו נשואים לאחרים. הם התחתנו ב-2010 וניהלו משק בית משותף.
לאחר מותו, הגישה אלמנתו תביעה בביהמ”ש לענייני משפחה, בה ביקשה להצהיר על זכויותיה בחצי מנכסיו של בעלה המנוח. התביעה התמקדה בשלושה נכסים: בית בקיסריה, בית בבית וחווה בבקעת הירדן.
בעקבות התנגדות הנאמן, נשיא ביהמ”ש המחוזי בתל-אביב קבע שיש לברר את התביעה במסגרת הליך פשיטת הרגל של עופר, בשל ההשלכה על נושיו.
המבקשת טענה שבני הזוג היו ידועים בציבור החל משנת 2006, כלומר לפני פתיחת הליכי פשיטת הרגל של החייב. לשיטתה, היא “זכאית למחצית הנכסים שנצברו יחדיו כרכוש משותף בתקופת החיים המשותפים”.
הנאמן התנגד לבקשה, וטען כי חיים משותפים כשלעצמם – בין אם כנשואים ובין אם במעמד של ידועים בציבור – לא מקימים זכות לשיתוף בנכסים. ממילא בזמן שהמבקשת נישאה לחייב הוא כבר היה פושט רגל וכלל נכסיו הוקנו לנאמן.
הנאמן גם טען כי לא הוכח שבני הזוג היו ידועים בציבור לפני שנישאו או שהחייב הקנה מחצית מזכויותיו למבקשת כבר בתחילת החיים המשותפים.
עוד נטען, בין היתר, כי אם יש שיתוף בנכסים אז יש שיתוף גם בחובות, ומשכך המבקשת צריכה לשאת במחצית החובות של החייב, שממילא עולים על שווי הנכסים.
ידעה על מצבו
הנשיא איתן אורנשטיין הזכיר כי נכסים שנרכשו לפני הנישואין אינם בני איזון. “בענייננו, כלל הנכסים מושא התובענה הם נכסים שהיו בבעלות החייב ערב נישואיו למבקשת. משכך, די בלשון החוק כדי להיווכח שתובענת המבקשת, ככל שהיא מבוססת על איזון משאבים מכח חוק יחסי ממון, משוללת יסוד”, קבע השופט.
השופט הוסיף כי עם הכרזה על פשיטת רגל כל נכסי החייב מוקנים לנאמן. משכך, ממועד הכרזתו כפושט רגל בסוף 2007 אכן לא היו לחייב נכסים משל עצמו, ולכן בשנת 2010 הוא לא הביא נכסים “לתוך” הנישואין.
“ודוק, אף לא אחד מהנכסים מושא התובענה נרכשו במהלך החיים המשותפים גם לעמדת המבקשת וכפי שיפורט בהמשך. משכך, גם טעם זה תומך בדחיית התובענה”, ציין השופט.
לאחר מכן השופט אף דחה בשיטתיות של את טענות המבקשת בדבר כוונת שיתוף בנכסי הנדל”ן המסוימים.
השופט ציין כי “המבקשת ידעה על מצבו הכלכלי הקשה של החייב כבר במועד תחילת החיים המשותפים ומשכך הדעת נותנת שלא היתה לה ציפייה לשיתוף בנכסיו”.
בסיכומו של דבר, השופט דחה את התביעה, גם לפי חוק הירושה וגם לפי חוק יחסי ממון, מאחר שהגיע למסקנה שהנכסים הנדונים אינם בני איזון.
המבקשת חויבה בהוצאות הנאמן בסך 12,500 שקל ובהוצאות הכנ”ר בסך 5,000 שקל.

הכותב, עו”ד רגב אלקיים ממשרד עורכי דין שרף אלקיים ושות’, לא ייצג בתיק