ירושות וצוואות

צוואות מיוחדות

2/1/2018   |   מאת: עו"ד חיה שאבי   |   ירושות וצוואות  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

כתבנו בעבר על חשיבותה של צוואה.
במאמר זה נסקור שני סוגים של הוראות מיוחדות בצוואה, בהן ניתן לעשות שימוש על מנת להבטיח שרצוננו יתממש גם לאחר 120.
1. צוואה הדדית
חוק הירושה מאפשר לבני זוג לערוך צוואות הדדיות, תוך הסתמכות זה על צוואתו של זה.
בדרך כלל, המטרה בעריכת צוואות הדדיות היא כפולה:
ראשית, כל אחד בני הזוג רוצה להבטיח שלאחר פטירתו של בן הזוג השני, כל הזכויות בעיזבון יעברו לידי בן הזוג הנותר בחיים.
שנית, כל אחד מבני הזוג מעוניין לקבוע מה ייעשה ברכוש לאחר שגם בן הזוג השני ילך לעולמו ואיש מהם לא ייוותר בחיים.
למשל, בדרך כלל מעוניינים בני הזוג לוודא שהרכוש שהורישו לבן הזוג השני יגיע לילדים המשותפים בלבד ולא לילדים שעשויים להיוולד לאחר פטירת אחד מהם, מבן זוג חדש.
כדי לערוך צוואה הדדית באופן נכון ומיטבי יש להכיר את הוראות החוק לגבי אופן עריכת צוואה כזו וכן להבין מהן השלכותיה של צוואה הדדית למשל – מה קורה אם אחד מבני הזוג רוצה לשנות את הצוואה ההדדית?
בנוסף, יש להביא בחשבון בעת עריכת הצוואה את "תקופת הביניים" שבין פטירת בן הזוג הראשון ועד פטירת בן הזוג השני ולקבוע הוראות מתאימות בעניין. הרי לא נרצה לערוך צוואה בה נקבע שלאחר פטירת שני בני הזוג יעבור הרכוש לילדים המשותפים, כשבפועל בן הזוג שילך לעולמו אחרון יעביר את הרכוש לאחרים עוד בחייו (למשל – לבן זוג חדש), וכך לא יישאר דבר לילדים.
2. יורש אחר יורש / יורש במקום יורש
חוק הירושה מאפשר לאדם לקבוע בצוואתו "שרשרת ירושות".
למשל, ניתן לקבוע שאדם מסוים יהיה היורש, אך אם הוא לא יהיה בין החיים או אם יתקיים תנאי אחר שנקבע, יורש אחר יבוא במקומו.
אחת הסיטואציות, לשם הדוגמה, בהן נעשה שימוש בסעיף מסוג זה היא כאשר אדם מעוניין להוריש את רכושו לילדו, אך אינו מעוניין שלאחר פטירתו של ילדו יעבור הרכוש לבן הזוג של הילד אלא לילדיהם – נכדי המוריש. על כן אדם יכול לקבוע שהוא מוריש את רכושו לילדו וכי לאחר שגם ילדו ילך לעולמו יעבור הרכוש לנכדים.
סעיף מעניין בחוק הירושה שחשוב להכיר בנושא זה הוא סעיף 49 לחוק, שעניינו במקרה בו יורש מכוח צוואה נפטר לפני המצווה. נדגים סעיף זה על מקרה אפשרי: שרה ערכה צוואה לטובת רבקה ולאה. רבקה נפטרה ראשונה ורק לאחר מכן נפטרה גם שרה. לאה עודנה בחיים.
אם שרה קבעה מראש בצוואה מי יזכה בחלקה של רבקה אם רבקה לא תהיה בחיים בעת פטירתה של שרה – היורש במקום רבקה יהיה מי ששרה קבעה לשם כך.
אם שרה לא קבעה מי יירש אותה במקום רבקה במקרה כזה, ולרבקה יש צאצאים – צאצאיה של רבקה יירשו את חלקה ברכוש שרה.
אם שרה לא קבעה כאמור מי יירש אותה במקום רבקה, וכן לרבקה אין צאצאים – חלקה של רבקה על פי הצוואה מתבטל וכך לאה (היורשת השנייה בצוואה) תקבל את מלוא העיזבון.

כפי שניתן להבין משתי הדוגמאות שפירטנו לעיל, עריכת צוואה טובה הנה מלאכה מורכבת שיש להתאים אותה לכל אחד לפי נסיבותיו. מומלץ להשקיע חשיבה ולערוך צוואה נכונה שתגשים את רצון המצווה לאחר 120.

נכתב ע"י עו"ד חיה שאבי ממשרד עורכי דין שרף, אלקיים ושות'.

מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

חשיבותה של צוואה

1/12/2017   |   מאת: עו"ד חיה שאבי   |   ירושות וצוואות  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

אנשים רבים תוהים מדוע בכלל יש צורך בעריכת צוואה? למה לא להותיר את סדרי הירושה בידי החוק?
על מנת שנוכל לקבל החלטה מושכלת בנושא חשוב כל כך, יש להבין מה קובע החוק בנוגע לירושה במקרה שהנפטר לא הותיר אחריו צוואה.
חוק הירושה קובע כי אם המנוח לא הותיר צוואה, יירשו אותו בן הזוג שנותר בחיים וכן ילדי המנוח, בחלקים שווים.
במילים אחרות, אם אדם נפטר ובבעלותו מחצית מדירת המגורים (כיוון שהמחצית האחרת שייכת בדרך כלל לבן הזוג השני), בן הזוג הנותר בחיים יירש מחצית מזכויות אלו – המהווה רבע מהזכויות בדירת המגורים, ואילו ילדי המנוח יירשו את הרבע הנותר בחלקים שווים ביניהם.
במקרים רבים בן הזוג שנותר בחיים חי עוד שנים ארוכות אך הוא אינו יכול לקבל את כל הנכסים שהותיר המנוח שכן כאמור גם הילדים יורשים עמו. אם הילדים הנם בגירים (מעל גיל 18) באפשרותם להסתלק מהעיזבון לטובת ההורה שנשאר בחיים, אך לא תמיד הם בוחרים לעשות כן.
בנוסף, אם הילדים הם קטינים, אין באפשרותם להסתלק מהעיזבון ולוותר על ירושתם. כך ההורה שנותר בחיים נשאר עם "שותפים" בדירת המגורים (וביתר הרכוש) והדבר עשוי להכביד עליו מאוד. למשל, אם בן הזוג שנותר בחיים יהיה מעוניין למכור את הדירה ולרכוש דירה אחרת, הוא יצטרך לקבל את אישור בית המשפט לענייני משפחה לעסקאות כיוון שמדובר ברכוש השייך גם לקטינים.
במסגרת צוואה אדם יכול לקבוע הסדר שונה להעברת רכושו לאחר לכתו לעולמו. לרוב אנשים מעוניינים להותיר לבני זוגם את זכויותיהם, לפעמים הם מעדיפים להוריש לילד אחד יותר מאשר לאחר מסיבות שונות, לעתים אנשים מעוניינים להוריש את רכושם או חלק ממנו לגורם שהוא מחוץ למשפחה (למשל לידידים קרובים או כתרומה למטרה חשובה).
אלו דוגמאות ספורות בלבד לסיבות אפשריות לעריכת צוואה.
אף אם נחליט שאנחנו מעוניינים בהסדר שקבע החוק, יש מקרים רבים בהם כדאי לקבוע בצוואה הוראות ספציפיות שמתאימות לאותו מקרה. למשל, אם בני זוג התגרשו ויש להם ילדים משותפים קטינים, יתכן שההורים אינם מעוניינים שההורה האחר – בן הזוג לשעבר – ינהל את ירושת הקטינים, וניתן לקבוע בצוואה הוראות לעניין זה.
בנוסף, ניתן להותיר על כנו את ההסדר הקבוע בחוק אך לקבוע שלבן הזוג שנותר בחיים תהיה זכות מגורים בלעדית בדירה עד סוף חייו.
צוואה היא אמצעי חשוב וחיוני למי שמעוניין להסדיר את אופן חלוקת רכושו לאחר פטירתו.
בעריכת צוואה יש להביא בחשבון שיקולים רבים – משפחתיים, אישיים, כספיים ומשפטיים, על מנת לערוך צוואה תקפה ויעילה שתביא להגשמת רצון המצווה.
על כן, מומלץ להיוועץ עם איש מקצוע המומחה בתחום, שיסייע לכם להגשים את רצונכם בצורה הטובה ביותר.

נכתב ע"י עו"ד חיה שאבי ממשרד עורכי דין שרף, אלקיים ושות'.

מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

קשיש העניק לעמותה תורנית דירה במתנה. הגיוני?

25/8/2016   |   מאת: עו"ד רגב אלקיים   |   ירושות וצוואות  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »


הקשיש הלך לעולמו לפני 6 שנים וציווה לנכדו דירה בפתח תקווה, אלא ששלוש שנים קודם לכן הוא העניק אותה במתנה לעמותה התורנית "אוהל רחל". תביעה שהוגשה נגד העמותה, חשפה כי הקשיש נוצל והוטעה

הקשיש הלך לעולמו בשנת 2010 בהיותו בן 87 והותיר אחריו צוואה משנת 2000, שקבעה בין היתר, כי נכדו יקבל את דירתו שבפתח תקווה. אלא שבמסגרת קיום הצוואה התברר כי בשנת 2007 הוא חתם על הסכם מתנה שהעניק את הדירה לעמותת "אוהל רחל", המפעילה מרכז תורני בפתח תקווה
עם הגילוי המרעיש הגישו הנכד ואמו תביעה נגד העמותה לבית המשפט המחוזי מרכז שבלוד. השניים טענו כי חברי העמותה ניצלו את מצבו הנפשי והשכלי הירוד של המנוח כדי לעשוק אותו, ולגרום לו לחתום על הסכם המתנה.
בנוסף, התובעים האשימו את העמותה בכך שהוציאה מהמנוח 226,400 שקל כתרומה עבור רכישת שלושה ספרי תורה.
הנתבעים – העמותה ומספר חברים בה – הכחישו את הטענות נגדם, ועמדו על כך שהמנוח היה צלול בדעתו כשחתם על ההסכם. הם טענו כי ההסכם נערך על ידי עורך דין, שאף הפנה את המנוח לבדיקה רפואית לפני החתימה
לדבריהם, העברת הדירה לעמותה ככל הנראה נבעה מסכסוך בין הקשיש לבתו על רקע מגוריה עם בן זוג ללא נישואים.
בנוגע לספרי התורה, הם טענו כי המנוח רצה לרכוש אותם למטרת עילוי נשמת אשתו ובנו שנפטרו.
התובעים בתגובה, לא הכחישו את הסכסוך, אך טענו כי הנתבעים הם אלו שהסיתו את המנוח נגד בתו.
סכנת פינוי מיידית
השופט יחזקאל קינר התרשם כי בין המנוח לבתו התובעת אכן היה סכסוך קשה, שבעקבותיו לא מן הנמנע שלא רצה להוריש לה דבר. ואולם, הצוואה כלל לא עוסקת בבת אלא בנכד – ולו המנוח ציווה את הדירה.
מכאן, השופט פנה לבדוק את הסכם המתנה. אמנם, הוכח כי הקשיש נלקח לבדיקה רפואית לפני החתימה, אולם התברר כי הבדיקה נערכה בביתו של אחד הנתבעים, ולא בביתו של המנוח, דבר שלטעמו מלמד על כך שהנתבעים רצו להסתיר את תנאי מגוריו של המנוח, שיכלו להעיד על מצבו הבריאותי.
בנוסף, השופט מצא פגם בכך שהרופא הבודק כלל לא שאל את המנוח לגבי כוונתו להעניק את הדירה במתנה, חרף העובדה שידע מראש שזו הסיבה שהתבקש לבצע את הבדיקה.
בנוסף, עורך הדין שערך את הסכם המתנה לא הוכיח שהסביר למנוח – שלא ידע קרוא וכתוב – על מה הוא חותם, והעסקה אף לא תועדה באמצעי ויזואלי כגון מצלמה, כרצוי בביצוע עסקה כזו על ידי קשיש.
חמורה מכל הייתה העובדה שההסכם לא כלל תנאי שמאפשר למנוח להמשיך להתגורר בדירה עד יום מותו. לדעת השופט הפקרת המנוח לחיות בסכנת פינוי מיידית, מצביעה על כך שהמנוח לא זכה לייצוג הולם לפני החתימה על ההסכם.
משכך, השופט קבע, כי מדובר בניסיון עושק, וכי העמותה ניצלה את חולשותיו של הנתבע, וגרמה לו לחתום על חוזה גרוע. בהתאם, השופט הכריז על ביטולו של ההסכם, והורה לעמותה לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בסך 58,500 שקל.
התביעה להשבת הכספים ששולמו עבור ספרי התורה נדחתה, שכן לא הוכח שהוצאו מהמנוח בניגוד לרצונו או תוך ניצול מצוקה כלשהי.

הכותב, עו"ד רגב אלקיים ממשרד עורכי דין שרף אלקיים ושות', לא ייצג בתיק

בתים בקיסריה ובית ינאי, וחווה בבקעה – מי "יזכה" בעזבונו של שריה עופר?

18/8/2016   |   מאת: עו"ד רגב אלקיים   |   הוצאה לפועל ופשיטת רגל, ירושות וצוואות  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

במסגרת מאבק בין אלמנתו של עופר לבין הנאמן בהליך פשיטת רגל, נשיא המחוזי בת"א איתן אורנשטיין הכריע לטובת הנאמן, מאחר שהשתכנע כי הנכסים הוקנו לו עוד לפני החתונה.
שריה עופר, אל"מ במילואים ואחיינם של סמי ויולי עופר הידועים, הוכרז בסוף שנת 2007 כפושט רגל. בשנת 2013, עופר נרצח בביתו שבבקעת הירדן. בהמשך הוכרז גם עזבונו פושט רגל ומונה נאמן לנהלו.
לאחר מותו התעוררה מחלוקת בין אלמנתו (אשתו השנייה) לבין הנאמן והכנ"ר. יש לציין שעופר התגרש ב-2006 מאשתו הראשונה ואם ילדיו, ואשר גם היא פושטת רגל כיום.
את אשתו השנייה הכיר ככל הנראה ב-2005 כששניהם עוד היו נשואים לאחרים. הם התחתנו ב-2010 וניהלו משק בית משותף.
לאחר מותו, הגישה אלמנתו תביעה בביהמ"ש לענייני משפחה, בה ביקשה להצהיר על זכויותיה בחצי מנכסיו של בעלה המנוח. התביעה התמקדה בשלושה נכסים: בית בקיסריה, בית בבית וחווה בבקעת הירדן.
בעקבות התנגדות הנאמן, נשיא ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב קבע שיש לברר את התביעה במסגרת הליך פשיטת הרגל של עופר, בשל ההשלכה על נושיו.
המבקשת טענה שבני הזוג היו ידועים בציבור החל משנת 2006, כלומר לפני פתיחת הליכי פשיטת הרגל של החייב. לשיטתה, היא "זכאית למחצית הנכסים שנצברו יחדיו כרכוש משותף בתקופת החיים המשותפים".
הנאמן התנגד לבקשה, וטען כי חיים משותפים כשלעצמם – בין אם כנשואים ובין אם במעמד של ידועים בציבור – לא מקימים זכות לשיתוף בנכסים. ממילא בזמן שהמבקשת נישאה לחייב הוא כבר היה פושט רגל וכלל נכסיו הוקנו לנאמן.
הנאמן גם טען כי לא הוכח שבני הזוג היו ידועים בציבור לפני שנישאו או שהחייב הקנה מחצית מזכויותיו למבקשת כבר בתחילת החיים המשותפים.
עוד נטען, בין היתר, כי אם יש שיתוף בנכסים אז יש שיתוף גם בחובות, ומשכך המבקשת צריכה לשאת במחצית החובות של החייב, שממילא עולים על שווי הנכסים.
ידעה על מצבו
הנשיא איתן אורנשטיין הזכיר כי נכסים שנרכשו לפני הנישואין אינם בני איזון. "בענייננו, כלל הנכסים מושא התובענה הם נכסים שהיו בבעלות החייב ערב נישואיו למבקשת. משכך, די בלשון החוק כדי להיווכח שתובענת המבקשת, ככל שהיא מבוססת על איזון משאבים מכח חוק יחסי ממון, משוללת יסוד", קבע השופט.
השופט הוסיף כי עם הכרזה על פשיטת רגל כל נכסי החייב מוקנים לנאמן. משכך, ממועד הכרזתו כפושט רגל בסוף 2007 אכן לא היו לחייב נכסים משל עצמו, ולכן בשנת 2010 הוא לא הביא נכסים "לתוך" הנישואין.
"ודוק, אף לא אחד מהנכסים מושא התובענה נרכשו במהלך החיים המשותפים גם לעמדת המבקשת וכפי שיפורט בהמשך. משכך, גם טעם זה תומך בדחיית התובענה", ציין השופט.
לאחר מכן השופט אף דחה בשיטתיות של את טענות המבקשת בדבר כוונת שיתוף בנכסי הנדל"ן המסוימים.
השופט ציין כי "המבקשת ידעה על מצבו הכלכלי הקשה של החייב כבר במועד תחילת החיים המשותפים ומשכך הדעת נותנת שלא היתה לה ציפייה לשיתוף בנכסיו".
בסיכומו של דבר, השופט דחה את התביעה, גם לפי חוק הירושה וגם לפי חוק יחסי ממון, מאחר שהגיע למסקנה שהנכסים הנדונים אינם בני איזון.
המבקשת חויבה בהוצאות הנאמן בסך 12,500 שקל ובהוצאות הכנ"ר בסך 5,000 שקל.

הכותב, עו"ד רגב אלקיים ממשרד עורכי דין שרף אלקיים ושות', לא ייצג בתיק

זכות קדימה של יורש לרכוש מהעיזבון נכס שאינו ניתן לחלוקה – סעיף 113 לחוק הירושה מול סעיף 40 לחוק המקרקעין

11/2/2014   |   מאת: עו"ד רגב אלקיים   |   ירושות וצוואות  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

זכותו של יורש לרכוש מיתר היורשים נכס מן העיזבון שאינו ניתן לחלוקה, נקבעה בסעיף 113 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"):

(א) נכס שאינו ניתן לחלוקה ונכס שעל ידי חלוקה היה מאבד שיעור ניכר מערכו, לרבות יחידה בחקלאות, בתעשיה, במלאכה או במסחר, ולמעט משק חקלאי שסעיף 114 חל עליו – יימסר ליורש המרבה במחירו, ובלבד שלא יפחת ממחיר השוק; הסכום שהציע אותו יורש ייזקף על חשבון המגיע לו מן העזבון, ואם עלה על המגיע כאמור, ישלם היורש את הסכום העודף.

(ב) לא הסכים אף יורש אחד לרכוש את הנכס כאמור בסעיף קטן (א) יימכר הנכס ודמי המכר יחולקו.

(ג) בית המשפט רשאי להורות שהמכירה תהיה בדרך שנכסים כאלה נמכרים בהוצאה לפועל או בדרך אחרת שיקבע, ורשאי הוא לקבוע את תנאי התשלום לפי סעיף קטן (א) ותנאי תשלום דמי המכר לפי סעיף קטן (ב).

זכות זו של היורש מוגבלת בזמן, וניתן לעשות בה שימוש כל עוד לא נרשמה זכותו של היורש בהתאם לצו הירושה או צו קיום הצוואה

סעיף 113 לחוק הירושה מתייחס לסיטואציה דומה לאמור בסעיף 40 לחוק המקרקעין תשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), שם נקבע אופן מכירתן של זכויות שותפים  במקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה:

 (א) במקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה, וכן אם נוכח בית המשפט כי חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם, יהיה פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון.

(ב) המכירה תהיה בדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל, זולת אם הורה בית המשפט על דרך אחרת שנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות העניין.

בשני הסעיפים מדובר בנכסים שאינם ניתנים לחלוקה או לנכסים שבחלוקה בעין היו מאבדים שיעור ניכר משוויים.

נשאלת השאלה: בחלוקת נכס מקרקעין מן העיזבון, תוקפו של איזה חוק יגבר? האם יש להעדיף יורש המרבה במחיר מבין היורשים (כקבוע בסעיף 113 לחוק הירושה) או שמא יש להעדיף את המרבה במחיר גם אם מדובר ברוכש צד שלישי (כקבוע בסעיף 40 לחוק המקרקעין ובחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז – 1967)?

הנפקות שישנה לבחירה בין שימוש בסעיף 113 לחוק הירושה לבין שימוש בסעיף 40 לחוק המקרקעין הינה כפולה.

ראשית, בהפעלת סעיף 113 לחוק הירושה הננו מעדיפים יורש על-פני צד שלישי, העדפה שאינה קיימת בהוראת סעיף 40 לחוק המקרקעין.

שנית, במסגרת פירוק שיתוף במקרקעין בהתאם לחוק המקרקעין בן הזוג שנותר בדירה, כאשר הדבר רלוונטי, נחשב לדייר מוגן וערך הנכס פוחת בכ-60% (ע"א 123/80 אוירבוך נ ברוברניק, פ"ד לו(3) 431).

מאידך, במסגרת פירוק שיתוף במקרקעין בהתאם לחוק הירושה, בן הזוג שנותר בדירה אינו דייר מוגן ורואים בנכס כנכס תפוס בלבד. משכך, ערך הנכס פוחת בכ-30% בלבד (ע"א 592/76 זילפרויד נ' גרין, פ"ד לא(1) 813).

בע"א 513/82 עדנה רייזמן ואח' נ' גבריאלה וושצ'ין ואח' פ"ד לז (2) 813, קבעה כבוד השופטת בן פורת, כי סעיף 113 לחוק הירושה קודם לסעיף 40 לחוק המקרקעין, וכי אסור לעקוף את הוראת סעיף 113 לחוק הירושה בדרך של רישום חלקו של יורש בנכס בהתבסס על צו הירושה/צו קיום צוואה והפעלת סעיף 40 לחוק המקרקעין.

כבוד השופטת בן פורת קבעה עוד, כי "לפי סעיף 1 לחוק הירושה אמנם עובר עיזבונו של נפטר עם מותו ליורשיו, אולם סעיף זה יש לקרוא יחד עם סעיף 107 לאותו חוק, הקובע כי יש לחלק את יתרת העיזבון בין היורשים רק אחרי סילוקם של חובות העיזבון (וכן מזונות). "עד לאותו זמן אין ליורש אלא חלק בכלל העזבון ולא בנכס מסוים"

היינו, עד לסיום חלוקת העיזבון, אין ליורש כל זכות בנכס מסוים, גם אם סיום זה היה לאחר מתן צו הירושה/צו קיום צוואה.

ראו לעניין זה: שוחט, גולדברג ופלומין, דיני ירושה, עמ' 189 ; ת"א (מחוזי-חי') 540/03 עזבון המנוח אחמד זבידה נ' עזבון המנוח מחמוד יאסין, פורסם בתקדין;  תמ"ש (ת"א) 58790/97 חנינה נ' שמחה, פורסם בתקדין.

יפים לעניין זה דברי כבוד השופט אסף זגורי בת"ע 14335-03-09 – פלונית ז"ל ואח' נ' האפוטרופוס הכללי במחוז חיפה והצפון ואח' . תק-מש 2011(3), 211

"מועד חלוקת העיזבון היא הנקודה הגיאומטרית של מעבר הקניין מקניין משותף באגד נכסים לקניין פרטי של היורש. להגדרת מועד חלוקת העיזבון חשיבות בדיני קניין, באשר במועד זה היורש הופך לבעל קניין פרטי".

"סבורני, כי אכן הגענו לנקודה גיאומטרית זו בשלב זה, שעה שהחלטה זו משמעותה מתן צו לחלוקת נכסי העזבון וכבר נפסק, כי "זמן החלוקה" הוא מועד מתן צו החלוקה או עריכת הסכם החלוקה בין היורשים (תמ"ש (ת"א) 58790/97 אלי חנינה נ' משה שמחה (19/08/2001), שוחט, גולדברג ופלומין, דיני ירושה בעמ' 189-190)".

כבוד השופט זגורי קבע עוד, כי "המנגנון של פירוק שותפות בנכסי העיזבון עפ"י חוק הירושה (סעיף 113 לחוק הירושה) קודם להפעלת המנגנון של פירוק שיתוף עפ"י חוק המקרקעין (סעיף 37 לחוק המקרקעין), אלא אם כן יוכח שהעיזבון כבר חולק" (הדגשה אינה במקור – ר.א)

ראו עוד לעניין זה: רע"א 535/85 שם טוב נ' צוק, פ"ד לט (4) 755 ; ע"א 513/82 רייזמן נ' וושצ'ין, פ"ד לז(2) 813 ; תמ"ש (כ"ס) 10670/07 בסעוד אריה נ' ברעוז ירוחם.

כבוד השופט זגורי הוסיף וקבע, כי בית המשפט רשאי להורות על ביטול הרישום בלשכת רישום המקרקעין, מקום בו יורשים פועלים לרישום זכותם בדירה מכוח צו ירושה לפני שניתנה החלטת בית המשפט בדבר חלוקת העיזבון לפי סעיפים 113-115.

ראו עוד: בר"ע 2968/91 דקל נ' דקל (לא פורסם), תמ"ש 49630/99 ברוך נסים נ' ברוך שמואל, פורסם בתקדין.

לסיכום, כאשר מדובר בנכס מקרקעין שאינו ניתן לחלוקה או נכס מקרקעין שבחלוקתו היה מאבד שיעור ניכר מערכו, יש להעדיף סעיף 113 לחוק הירושה, עד מיצויו, על-פני סעיף 40 לחוק המקרקעין, ועל כן תהא ליורש המרבה במחיר זכות קדימה ברכישת הנכס.

מאמר זה נכתב ונערך ע"י עו"ד רגב אלקיים ממשרד עורכי דין: שרף, אלקיים ושות'.

מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת

 

 

זכות קדימה בין יורשים במכירת נכס

10/2/2014   |   מאת: עו"ד רגב אלקיים   |   ירושות וצוואות  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

 

רבים המקרים בהם מספר יורשים ירשו יחד דירת מגורים. האם אחד היורשים רשאי למכור את חלקו בדירה לצד שלישי? או שהוא מחויב ליתן עדיפות בעת מכירת חלקו בדירה למי מהיורשים?

סעיף 100 לחוק המקרקעין תשכ"ט – 1969 קובע את זכות הקדימה בין יורשים:

(א) מקרקעין שהם משק חקלאי כמשמעותו בסעיף 114 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, והם עברו בירושה, בין על פי דין ובין על פי צוואה, ליורשים אחדים במשותף, לא יהיה יורש זכאי להעביר חלקו בהם לאחר אלא אם הציע אותו תחילה ליורש בעל זכות הקדימה.

(ב) בשנתיים הראשונות לאחר מתן צו הירושה או צו אישור הצוואה, יראו כל יורש כבעל זכות קדימה לגבי חלקו של יורש אחר; מכאן ואילך יראו כבעל זכות קדימה רק יורש שרשם תוך השנתיים הראשונות זכות קדימה לעצמו לגבי חלקו של יורש אחר.

האם סעיף קטן (ב) דלעיל מנותק מסעיף קטן (א), והנו דן בכל מקרקעין, או שסעיף קטן (ב) הנו המשכו של סעיף קטן (א) והוא דן רק במקרקעין שהם משק חקלאי?

קיימת גישה, כי יש להבחין בין הוראות סעיפי המשנה, וכי סעיף קטן (ב) דן בכל מקרקעין. המצדדים בגישה זו מסתמכים על לשון כותרת סעיף 100 לחוק המקרקעין: "זכות קדימה בין יורשים".

לפי גישה זו, לא בכדי ציין המחוקק "זכות קדימה בין יורשים" ולא "זכות קדימה בין יורשי משק חקלאי"

המצדדים בגישה זו סוברים עוד, כי בכך תימנע הסתירה בין סעיף-קטן (ב) הנ"ל, לפיו לכל יורש זכות קדימה כלפי חלקו של משנהו, לבין מנגנון החלוקה שקובע סעיף 114לחוק הירושה תשכ"ה – 1965, לפיו רק ליורש אחד זכות קדימה.

בדברי ההסבר להצעת חוק המקרקעין תשכ"ד – 1964 (עמ' 208) הובהרה הסדרתה של זכות הקדימה:

זכות קדימה לבעלות בצורותיה הקיימות ('אולויה' ו'שופעה') תבוטל ובמקומה תיקבע זכות קדימה תצומצם לשלושה מקרים בלבד:

(1) בין יורשי מקרקעין שהם משק חקלאי, או שאין בהם דין חלוקה;

(2) בין בני זוג ביחס לבית המגורים שלהם וביחס למקרקעין שהם משק חקלאי;

(3) במקרה שאדם התחייב לפני אדם אחר להציע לו את מקרקעיו לפני שימכרם לאחר וההתחייבות נרשמה בפנקסים.

בעל המקרקעין שיש עליהם זכות קדימה הרוצה למכור מקרקעיו אלה יציעם תחילה לבעל זכות הקדימה, ורק אם הלה נמנע מרכשם, יהיה הבעל רשאי למכרם כרצונו, ואם מכר – תבוטל הזכות…"

היינו, כוונת המחוקק הינה לצמצם את זכות הקדימה לשלושה מקרים בלבד (יורשי משק חקלאי, בן זוג והתחייבות ע"פ הסכם), כאשר בין היורשים לא תינתן זכות קדימה (למעט במקרה של יורשי משק חקלאי), וכל יורש יהא זכאי למכור את חלקו לצד שלישי.

 

 

בע"א 1537/90 רבקה דגן נ' אלכסנדרה ריצ'רד, פ"ד מו(3) 816, נדון נושא זה של זכות קדימה בין יורשים ונקבע, כי יש לפרש את הוראות סעיף 100 לחוק המקרקעין באופן מצומצם, כך שזכות הקדימה קיימת רק ביחס למשק חקלאי.

כבוד נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר הסתמך בפסק דינו (1537/90) הן על דברי ההסבר להצעת חוק המקרקעין והן על דבריה של כבוד השופטת בן פורת  בע"א 513/82 רייזמן ואח' נ' וושצ'יין ואח', פ"ד ל"ז (2) 813, אשר קבעה כדלקמן:

"המעיין בסעיפים 100 ו- 101 לחוק המקרקעין ייווכח לדעת, כי המחוקק פורש הגנתו, באמצעות זכות הקדימה, בשני מקרים ספציפיים: (א) ביחסים בין יורשים (על-פי דין או צוואה) של משק חקלאי: (ב) ביחסים בין בני-זוג, אשר להם בעלות משותפת במשק חקלאי, או בית עסק או דירת מגורים

פרט לכך קיימת גם 'זכות קדימה על פי הסכם' לפי סעיף 99 לחוק המקרקעין, שכן יכול בעל מקרקעין, או בעל חלק בלתי מסוים במקרקעין משותפים, לרשום זכות כזאת גבי חלקו לטובת אדם פלוני, ואז חלות עליה – כמו על שני המקרים הספציפיים – הוראות הסעיפים 102-105, בכפוף למוסכם בתנאי הזכות"

כבוד הנשיא שמגר קבע עוד (ע"א 1537/90), כי אין סתירה בין סעיף 100 לחוק המקרקעין ובין סעיף 114 לחוק הירושה, וכדברי כבוד הנשיא:

"סעיף 114 מצוי בפרק השישי לחוק הירושה, שעניינו בהנהלת העיזבון ובחלוקתו.

כאשר העיזבון (או חלקו) הוא משק חקלאי כאמור בסעיף, חלוקתו תיעשה על-ידי מסירתו ליורש המוכן ומסוגל לקיימו, תוך פיצוי (או ליתר דיוק ביצוע תשלומי איזון) לשאר יורשים. אין הסעיף מעניק זכות קדימה, אלא קובע למי יימסר המשק החקלאי.

ברם, ייתכן שהמשק החקלאי יימסר לכמה יורשים במשותף, לפי החלטת בית המשפט או לפי החלטת היורשים עצמם (שאז ספק אם בכלל יש תחולה לסעיף 114- ראה סעיף  110וביקורתה של פרופ' אוטולנגי, במאמרה הנ"ל, בעמ' 483-484).

זכות הקדימה קבועה בסעיף 100 לחוק המקרקעין, והיא מגבילה עבירותה של זכותו של כל יורש במשותף, אשר חייב להציע חלקו לשאר היורשים במשותף בטרם יעבירנה לאחר. זכות זו מוקנית לכל יורש כאמור, מיום מתן צו הירושה או צו הקיום, והיא חיה במשך שנתיים ללא רישום, ולאחר מכן רק אם נרשמה."

ראו הרחבה לעניין זה:

  • פרופ' י' ויסמן, חוק המקרקעין, תשנ"ט – 1969 מגמות והישגים, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, תש"ל) 70;
  • ד"ר א' גולדנברג, חוק המקרקעין תשכ"ט – 1969, הוראות מעבר ומורשת העבר, עיוני משפט ב (תשל"ב ­ל"ג) 839.
  • ע"א 513/82 רייזמן ואח' נ' וושצ'יין ואח', פ"ד ל"ז (2) 813, בעמ' 823 (דברי כבוד השופטת בן פורת) ועמ' 829 (דברי כבוד השופט לוין).
  • תא (ת"א) 31902/05 עיזבון המנוח בגימוב בוריס ז"ל נ' דיינוב מריה, פורסם בנבו.
  • ע"א  314/79 שליין ואח' נ' עו"ד ברק מנהל עיזבון המנוחה בטי שינגוט ואח', פ"ד לה(3) 225. (לעניין השוואה בין סעיף 100 לחוק המקרקעין ובין סעיף 114 לחוק הירושה).

לסיכום, יורש אינו בעל זכות קדימה במקרקעין (למעט יורש משק חקלאי), וכל יורש רשאי למכור את חלקו במקרקעין לכל צד ג' שיבחר.

ראוי לציין, כי מאמר זה עוסק בנכס אשר ניתן לחלוקה ואשר לא יאבד חלק ניכר משוויו אם יימכר בחלקים, שאחרת הנכס יימסר ליורש שיציע את סכום הרכישה הגבוה ביותר בהתאם להוראות סעיף 113 לחוק הירושה.

מאמר זה נכתב ונערך ע"י עו"ד רגב אלקיים ממשרד עורכי דין: שרף, אלקיים ושות'.

מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת

מוטב בקופת גמל או יורש עפ"י צוואה- מי גובר?!

14/8/2013   |   מאת: עו"ד רגב אלקיים ועו"ד טלי שזיפי-מאיה   |   ירושות וצוואות  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

עם כניסתנו למקום עבודה חדש הננו חותמים על מסמכים שונים, ובין היתר, הננו קובעים מוטבים בקופת קצבה או קופת תגמולים, ומוטבים אלו הם שיירשו את הכספים שבקופת התגמולים לאחר פטירתנו (הדבר נכון גם לעצמאי שמפריש לקופת גמל מיוזמתו/ בעצמו).

במהלך השנים, הננו עוברים תהפוכות רבות: מתחתנים, מולידים ילדים, לעיתים מתגרשים ואף מתחתנים מחדש, ובדרך כלל איננו מעדכנים את המוטבים.

כאשר הננו עורכים צוואה, הננו סמוכים ובטוחים, כי הצוואה היא הדרך הטובה ביותר לדאוג לחלוקת העיזבון על פי רצוננו.

נשאלת השאלה, מה קורה כאשר רצונו של המוריש בצוואה מתנגש ברצונו בקביעת מוטבים בקופת הגמל?! מה קורה כאשר היורש עפ"י צוואה אינו המוטב בקופת הגמל או בביטוח חיים וכיוצ"ב?!

הכלל אומר, שהמוריש יכול לצוות בצוואתו הוראות אשר יחולו אך ורק על נכסי עיזבון שהוראות חוק הירושה תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה") חלות עליהם, כאשר לצד זה עשוי המוריש להשאיר נכסים שדרך העברתם לאחר מותו לאחרים מוסדרת בחוקים אחרים או בתקנונים והוראות שונות ואשר חוק הירושה אינו חל לגביהן.

סעיף 147 לחוק הירושה קובע, כי סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העיזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעיזבון.

היינו, הוראה בחוזה ביטוחי הינה הוראה לטובת צד שלישי והמוטב זכאי לכספים לא מכוח היותו יורש אלא מכוח היותו מוטב מטעם הנפטר, ומשמעות הדבר היא שבחלוקה של הירושה על פי דין או על פי צוואה אין כספים אלה נכללים בין הרכוש המתחלק בין היורשים, וכי במידה ואין זהות בין היורשים למוטבים, הכספים שהותיר אדם בקופת גמל או בביטוח חיים או בקרן השתלמות ישולמו למוטבים ולא ליורשים.

(ראו: ע"א 293/72 פילוסוף נ' "תעוז" קופת תמלוגים לשכירים בע"מ, פ"ד כ"ז (2) 540, וכן, שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965, חלק שלישי, עמ' 407).

קיימים מספר חוקים הקובעים במפורש, כי המוטב גובר על פני היורש.

  • סעיף 5(ג) לחוק פיצויי פיטורין, תשכ"ג-1963, קובע, כי לא יראו פיצויים המשתלמים לשאירים של עובד שנפטר כחלק מן העיזבון.
  • סעיף 7 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958, קובע כי שכר העבודה, אשר טרם שולם לעובד שנפטר, ישולם לידי מי שהעובד הורה לעניין זה, למרות הנאמר בדיני הירושה.

להלכה נקבע, כי הסדרי הפנסיה קבועים מראש, בחוק או בהסכם קיבוצי והם אינם נתונים לקביעתו ולבחירתו הפרטנית של כל אחד. המוריש אינו יכול להורות בצוואתו הוראות אשר קובעות מי זכאי לפנסיה.

ישנה אי התאמה בין הסדרי הפנסיה לבין הוראות חוק הירושה. למשל, לפי חוק הירושה יורשים את המנוח ילדיו ובן זוגו, ואם אין לו ילדים יורשים אותו אחיו ואחיותיו. לעומת זאת, סעיף 4 לחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), תש"ל – 1970, קובע כי השאירים הזכאים לגמלת פנסיה הם בן הזוג, הילד, ההורה של המנוח או כל בן משפחה אחר אשר היה תלוי במנוח. המצווה לא יכול להרחיב בצוואתו את היקף הזכאים ולקבוע זכאים נוספים.

כמו-כן אין ביכולתו של המנוח לקבוע בצוואה מי הם הזכאים לכספים המגיעים לשאיריו כפיצויי פיטורין, ואין ביכולתו לקבוע בצוואה מי הם הזכאים לפנסיה.

הסדר שונה חל על קופות הגמל כאשר המוריש, בעודו בחיים, קובע על ידי הוראה לקופת הגמל מי יקבל את הכספים לאחר מותו. באפשרות המצווה לשלוח בחייו את הצוואה לקופות אלו, ואז יכול לקבוע בצוואתו הוראות שתחולנה על הכספים בקופות הגמל. אם עשה כן, הצוואה תהווה הודעה לקופות מי הם המוטבים. (ראו: סעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973).

במידה והמצווה, בעודו בחיים, לא שלח את צוואתו לקופת הגמל, היורשים או הנהנים על פי הצוואה לא יוכלו לעשות זאת במקומו לאחר מותו.

הצוואה, כשלעצמה, אינה משנה את ההוראות שנתן המוריש בחייו ואינה משפיעה על האמור בקופות הגמל. (ראו לעניין זה ע"א 5027/90  ד"ר מילשטיין נ' אקוה).

היינו, במקרים רבים, בן/בת הזוג לשעבר יורשים את כל כספי קופת התגמולים של המוריש בהיותם רשומים כמוטבים (עוד מתקופת נישואי הצדדים) בעוד ילדי המוריש ובן/בת הזוג החדשים אינם זכאים למאומה.

לסיום, עם עריכת הצוואה או שינוי הצוואה, נא וודאו כי עותק מצוואתכם העדכנית ישלח לכל קופות הגמל ו/או הביטוחים הרלוונטיים כדי להבטיח כי עיזבונכם יחולק ליורשים ה"אמיתיים".

לפני עריכת צוואה, מומלץ להיוועץ עם עורך דין הבקיא בתחום הצוואות והירושות, אשר יידע לנסח את הצוואה כך שתתאים מחד, לרצונותיו של המצווה, ומאידך, תחסוך ליורשים ממון רב לצד עגמת נפש רבה לאחר פטירת המצווה.

נערך ונכתב ע"י עוה"ד טלי שזיפי–מאיה ורגב אלקיים  ממשרד עורכי דין: שרף, אלקיים שזיפי-מאיה ושות'.

מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

צוואה הדדית / שמור לי ואשמור לך

30/7/2012   |   מאת: עו"ד רגב אלקיים וגב' חיה שאבי (משפטנית)   |   ירושות וצוואות  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

סעיף 10 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע, כי באין צוואה, מתחלק העיזבון בין בן זוגו של המוריש, ובין ילדיו.

בני זוג רבים מבקשים להבטיח את זכויותיהם באמצעות צוואה אשר תקבע כי כל רכושו של המוריש יועבר לבן זוגו הנותר בחיים.

כאשר שני בני הזוג עורכים צוואה כזו, חשוב לכל אחד מהצדדים לדעת, כי אף הצד השני ערך צוואה זהה, וכי זכויותיו מובטחות, כשם שהוא מבטיח את זכויות בן זוגו.

במהלך השנים, בתי המשפט ניסו לפתור את הסוגיה באמצעות המושג "צוואה הדדית", המבוססת על אלמנט ההדדיות, היינו, הוראות צוואת בן זוג מבוססות על הוראות צוואת בן הזוג האחר, ומסתמכות עליהן.

ואולם, כל נושא הצוואות ההדדיות היה נתון באי בהירות, כאשר מצד אחד ניסו בתי המשפט להתחשב באינטרס ההסתמכות של הצדדים, אשר ערכו את צוואותיהם בהתחשב בכך שנערכה לטובתם צוואה דומה, ומצד שני, בתי המשפט התקשו לקבוע כי בן זוג אחד אינו יכול לשנות את צוואתו באופן חד צדדי, מאחר וקביעה כזו עמדה בניגוד להוראות החוק, ובפרט לאור חשיבותו של עקרון החופש לצוות השולט בדיני הירושה.

בשנת 2005 נכנס לתוקפו תיקון מס' 12 לחוק הירושה, אשר הסדיר, בסעיף 8א, את תחום הצוואות ההדדיות, אשר עד אז, לא ניתן לו ביטוי בחוק.

צוואות הדדיות יכולות להיערך במסמך אחד עליו חתומים שני הצדדים, או בשתי צוואות נפרדות אשר נערכו באותה העת.

סעיף 8א לחוק הירושה קובע עוד, כי ביטול צוואה הדדית בחיי בני הזוג ייעשה באמצעות מסירת הודעה לבן הזוג השני, כאשר בעקבות כך מתבטלות שתי הצוואות באופן אוטומטי.

לאחר פטירת אחד מבני הזוג, באם מעוניין הצד הנותר בחיים לבטל את הצוואה ההדדית, ביכולתו לעשות כן רק בתנאי שיסתלק מכל חלק בעיזבון אותו הוא אמור לקבל על פי הצוואה ההדדית, ואם כבר חולק העיזבון, עליו להשיב את שקיבל על פי הצוואה ההדדית.

צוואה הדדית הינה מורכבת, ודורשת מומחיות הן באופן עריכתה, והן בשעה שמבקשים לקיים ו/או לתקוף אותה.

על כן, בכל שאלה או בעיה המתעוררת בנושא זה, מומלץ לפנות לעו"ד המתמחה בתחום לשם קבלת ייעוץ וליווי משפטי ולהבטחת זכויותיכם.

נכתב ונערך ע"י עו"ד רגב אלקיים וגב' חיה שאבי (משפטנית) ממשרד עורכי דין: שרף, אלקיים ושות'.

מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

ביטול צוואה המזכה את מי שנטל חלק בעריכתה

21/2/2012   |   מאת: עו"ד רגב אלקיים   |   ירושות וצוואות  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

ביטול צוואה המזכה את מי שנטל חלק בעריכתה (סע' 35 לחוק הירושה)
בחוק הירושה התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה") קיימות שתי הוראות נפרדות ושונות לעניין ביטול הצוואה.
מחד, סעיף 30 לחוק הירושה קובע, כי "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".
מאידך, סעיף 35 לחוק הירושה קובע, כי "הוראת צוואה… המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה… – בטלה".
סעיף 35 לחוק הירושה נוצר בכדי למנוע עיוות הרצון החופשי של המוריש שהוא היסוד החשוב ביותר בהורשה על פי צוואה. המחוקק רצה להרתיע אנשים מלקחת חלק בעריכת צוואה לטובתם מהחשש שפעילות כזו גורמת לחץ אסור על המצווה – המוריש.
ייחודה של הוראת סעיף 35 לחוק הירושה הוא באותם מקרים שבהם אין מוכחת השפעה פסולה על המצווה. בהתקיים עילות הבטלות המנויות בסעיף 35 לחוק הירושה,אין נפקות לשאלה אם הוכחה קיומה של השפעה שלא כדין על המצווה או אם הוכחה אמיתות הצוואה.
להלכה נקבע, כי אין ליצור זיקה בין שתי הוראות אלו. הסיבה לכך, כאשר דנים בעניינה של הוראת סעיף 35 לחוק הירושה, אנו מתייחסים אל אותו אירוע, כמצב שבו, באופן טבעי, קיימת השפעה בלתי הוגנת, שאינה נדרשת להוכחה כלל, ויותר מכך, איננה ניתנת לסתירה (!)
ראה לעניין זה: ע"א 681/77 מרק נ' שאבי, פ"ד לג(1) 7.
נוסחו של סעיף 35 לחוק הירושה לא משאיר מקום לשיקול דעת, ובהתקיים הנסיבות המתוארות שם, קמה חזקה חלוטה כי ננקטה פעולה אסורה כלפי המצווה וכי פעולה זו פגמה ברצונו החופשי. על כן, מלשון החוק עולה, כי אפילו הוכח הלכה למעשה, כי השפעה בלתי הוגנת אינה קיימת, אין בכך ולא כלום.
ראו: ע"א 234/86 אמונה-תנועת האישה הדתית הלאומית נגד בלר פ"ד מב (4) 148.
יחד עם זאת, הפסיקה פירשה  את סעיף 35 לחוק הירושה על דרך הצמצום, וזאת מאחר ונוסח הסעיף, כמות שהוא, עלול למנוע מיורשים תמימים לזכות בירושה. כך לדוגמא,  גם אם יוכח, כי רצונו החופשי של המוריש היה לצוות ליורש המופיע בצוואתו, הרי שלאור נוסחו הנוקשה של הסעיף, די בכך שהיורש נטל חלק בעריכת הצוואה בכדי לבטלה.
הביטוי "לקח באופן אחר חלק בעריכתה" הוא ביטוי גמיש, אשר מתמלא תוכן על פי הנסיבות המיוחדות לכל מקרה ומקרה, והמבחן הוא בסופו של דבר, מבחן השכל הישר. וכל מקרה נדון לגופו (ראה בעניין זה דברי כבוד השופט ברק בע"א 851/79,160/80 ש' בנדל ואח' נ' ד' בנדל, פ"ד לב (3) 101).
מאמר זה נכתב ונערך ע"י עו"ד רגב אלקיים ממשרד עורכי דין: שרף, אלקיים ושות'

מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת

הלכת השיתוף – זכויות אדם ברכוש בן זוגו מלפני הנישואים

1/2/2012   |   מאת: עו"ד רגב אלקיים   |   ירושות וצוואות  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

זכויות בן/בת זוג למחצית מהזכויות במקרקעין מכוח 'הלכת השיתוף' במקרה של רכוש שהביא אחד מבני הזוג טרם הנישואים
אישה היתה נשואה 40 שנים, עבדה לפרנסת המשפחה וניהלה את משק הבית. בהגיע היום, הפכה האישה לאלמנה, ובעלה המנוח ציווה בצוואתו את המקרקעין (אשר נרכשו על ידו לפני הנישואים) לילדיו בלבד. האם האישה תיוותר ללא כלום?
על פי הדין הישראלי, שיטת חלוקת רכוש (נכסי נדל"ן וכיו"ב) בין בני זוג נהוגה על-פי מועד נישואי בני הזוג. במקרה של בני הזוג אשר נישאו לפני ה-1.1.1974 (מועד כניסתו לתוקף של חוק יחסי-ממון בין בני-זוג, התשל"ג – 1973), לבן הזוג קמה במהלך הנישואין זכות קניינית בנכס עצמו, ועל פי זכות זו הוא יכול לדרוש את חלקו בעת פירוק הנישואין. זכות זו מוגדרת בשם 'הלכת השיתוף' או 'חזקת השיתוף'. הלכה זו נקבעה על ידי בתי המשפט במהלך השנים, והיא איננה מעוגנת בחוק מסוים.
על פי 'הלכת השיתוף', הכלל הוא, כי כל הרכוש אשר נצבר במהלך הנישואין מתחלק בעת חלוקת רכוש בין בני הזוג בחלקים שווים. רכוש אחר, שצבר אחד מבני הזוג לפני הנישואין ו/או רכוש שהתקבל במתנה/ירושה, שייך לבן הזוג אשר הביאו, או קיבל אותו.
בשנים האחרונות, מגמת הפסיקה הנה להרחיב את תחולת חזקת השיתוף גם על נכסים שנרכשו לפני הנישואים.
בתחילה נקבע בפסיקה, כי חזקה על זוג נשוי המנהל אורח חיים הרמוני ומכלכל את הבית במאמץ משותף, כי הוא מתכוון לשותפות שווה בכל הנכסים.
ראו לעניין זה:
·          ע"מ 1166/03 מ.ש. נ' י.ש. מתוך www.nevo.co.il
·          ע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, פ"ד כה (1) 561
·          ע"א 713/74 רווה נ' מסעוד, פ"ד כט (2) 831.
·          ע"א 2/77 אזוגי נ' אזוגי פ"ד לג (3) 1.
במהלך השנים, בתי המשפט צמצמו את דרישת "שלום הבית" לחיים משותפים תוך מאמץ כלכלי משותף.
ראה: ע"א 529/76 סבירסקי נ' סבירסקי, פ"ד לא (2) 233.
להלכה נקבע, כי משרכש אחד מבני הזוג דירה לצורכי מגורי בני הזוג, כשחיים הם בצוותא תחת קורת גג אחת, ביקש והתכוון שהבעלות בדירה תהא משותפת לשני בני הזוג.
ראו: ע"א 741/82 פיכטנבאום נ' פיכטנבאום ואח', פ"ד לח (3) 22.
בתי המשפט קבעו עוד, כי בנישואים ארוכים בהן מקיימים שני בני הזוג את המשק המשפחתי במאמץ משותף, בין ע"י עבודה בבית ובין ע"י עבודת חוץ, מיטשטשים הגבולות ומתערבבים המשאבים, ולכן יש להחיל את חזקת השיתוף גם על נכסים שנרכשו לפני הנישואים.
ראו לעניין זה:
·          ע"א 2280/91 רחמים אבולוף נ' מזל אבולוף, מתוך www.nevo.co.il
·          ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי פ"ד מח (3) 685.
·          ע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה פ"ד מח (2) 77.
לסיכום, על פי 'הלכת השיתוף' שחלה על בני זוג שנישאו לפני יום 1.1.74, רכוש שמקורו לפני הנישואין ו/או רכוש אשר התקבל בירושה/מתנה במהלך הנישואין, שייך, אמנם, לבן הזוג אשר הביאו, או קיבל אותו, אולם כלל זה 'נשחק' במהלך השנים, וכיום, בתי המשפט נוטים להחיל את חזקת השיתוף גם על נכסים שנרכשו לפני הנישואים ו/או אשר התקבלו בירושה/מתנה, וזאת כאשר מדובר בנישואים ארוכים בהם קיימו הצדדים משק משפחתי במאמץ כלכלי משותף.
מאמר זה נכתב ונערך ע"י עו"ד רגב אלקיים ממשרד עורכי דין: שרף, אלקיים ושות'
סניף ראשי – דרך אבא הלל סילבר 7 (בית סילבר) רמת גן 5252204, טל: 03-6122772, פקס: 03-6122773, office@se-law.co.il
סניף אילת – שדרות התמרים 21, "בית הארד" , אילת, מיקוד 88000, טל: 08-6525115, פקס: 08-6525116