הוצאה לפועל ופשיטת רגל

האם ניתן לעקל ערבות בנקאית?

14/8/2019   |   מאת: עו"ד חיה שאבי-פישר   |   בנקאות, הוצאה לפועל ופשיטת רגל, משפט מסחרי ותאגידים  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

סעיף 43 לחוק ההוצאה לפועל מאפשר להטיל עיקול על נכס של חייב שמצוי בידי צד שלישי. למשל: כספי החייב המצויים בידי הבנק או כספי משכורת של החייב המצויים בידי המעסיק.

סעיף 374 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי מאפשר במקרים מסוימים להטיל עיקול זמני במסגרת הליך משפטי, על נכסים של אחד הצדדים להליך, המצויים בידי צד שלישי.

בהליכי חדלות פירעון (פשיטת רגל או פירוק חברה) מתמנה כונס נכסים על נכסי החייב שתפקידו לאסוף את הנכסים ולממש אותם, ולחלק לנושים את הכסף שיצטבר בקופת הכינוס.

בכל המקרים האלה, יש להכריע מה נחשב ל"נכס של החייב", כיוון שרק על נכסים של החייב ניתן להחיל את צווי העיקול או כינוס הנכסים הנ"ל.

במספר מקרים שנדונו בבתי המשפט התעוררה השאלה מה דינה של ערבות בנקאית שהוצאה לבקשת החייב והאם ניתן לעקל או לממש אותה לטובת הנושים.

מדובר במצב בו בנק נתן ערבות לטובת צד שלישי, לבקשת החייב.

למשל: כאשר חייב הפקיד ערבות בנקאית להבטחת הוצאות של צד אחר בהליך משפטי, או כאשר במסגרת עסקה כלשהי החייב הפקיד ערבות בנקאית לטובת הצד השני לעסקה, להבטחת ביצוע התחייבויות החייב במסגרת העסקה (ערבות ביצוע).

כאשר נושה או כונס נכסים ביקשו לעקל או לממש את אותן ערבויות, בית המשפט דן בשאלה האם הערבות היא נכס של החייב. אם התשובה חיובית הרי שניתן לעקלו, אך אם לא – הדבר אינו אפשרי.

בפסק הדין בע"א 2082/06 זהבה בן עמי נ' עוה"ד מ. קידר – מפרק החברה, (פורסם בנבו, 18.06.2007) קבע בית המשפט העליון כי "הערבויות שהוציא הבנק אינן בגדר נכסים של הלקוח או של הנערב".

בית המשפט הסביר כי הערבות היא התחייבות עצמאית של הבנק כלפי הצד השלישי (המוטב), מעין חוזה בין הבנק והצד השלישי לפיו הבנק מתחייב לשלם לצד השלישי סכום כסף. אך אין מדובר ב"נכס" של החייב ומשכך לא ניתן לעקל את הערבות.

בית המשפט הוסיף וערך הבחנה בין הערבות הבנקאית עצמה לבין כספים או בטוחות אחרות שהחייב העמיד לטובת הבנק על מנת שהבנק יסכים להפיק את הערבות הבנקאית. הבטוחות שהעמיד החייב לבנק, ככל שמדובר בנכסים של החייב ולא של גורם אחר, הן נכסים ברי עיקול, אולם הערבות עצמה אותה הוציא הבנק לטובת צד שלישי איננה נכס של החייב.

בית המשפט העליון שב על קביעתו בנושא זה גם בע"א 4751/09 מרדכי יונה נ' סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ, (פורסם בנבו, 24.11.10), וקבע:

"הערבות הבנקאית אינה בגדר נכס של המערער. חובה להבחין בהקשר זה בין הבטוחה שדרש הבנק מהמערער או מי מטעמו על-מנת להבטיח את עצמו; לבין הערבות עצמה שהינה התחייבות של הבנק כלפי המוטבים-המשיבים, אשר כאמור הנה התחייבות עצמאית שאינה בבחינת נכס של המערער.

הכרעה זו שבה על עצמה בפסקי דין נוספים של בתי המשפט בערכאות השונות ומשכך ניתן לסכם ולומר כי ערבות בנקאית שהוצאה לטובת צד שלישי לבקשת החייב (דהיינו החייב הוא הנערב והצד השלישי הוא המוטב), איננה מהווה נכס של החייב ועל כן אינה ניתנת לעיקול או מימוש על ידי נושי החייב או כונס נכסים.

 

 

נכתב ע"י עוה"ד חיה שאבי-פישר ממשרד עורכי דין שרף, אלקיים ושות'.

מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

חובות עקב מעשים פליליים בהליכי פשיטת רגל

10/1/2018   |   מאת: עו"ד רגב אלקיים   |   הוצאה לפועל ופשיטת רגל, חידושים ומאמרים  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

האם יש מקום להכריז על חייב כפושט רגל בנסיבות בהן חובו המרכזי נוצר עקב מעשים בלתי חוקיים שבוצעו על ידו? האם בית המשפט יתן צו הפטר לחייב בנסיבות אלו?
סעיף 18ה' (2) לפקודת פשיטת הרגל {נוסח חדש} תש"ם – 1980 קובע, כי בתום הדיון בבקשה לפשיטת רגל, "רשאי בית המשפט לדחות את הבקשה, אם שוכנע כי הוגשה שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל.."
טרם הכרעה בבקשה להכרזת פשיטת רגל בהתאם לסעיף 18ה' לפקודה, בפני בתי המשפט ניצבות שתי תכליות "הראשונה, עניינה בנושים, והיא כינוס נכסי החייב לצורך פרעון החובות בדרך יעילה, שויונית ומהירה; האחרת, עניינה בחייב, "ויסודה ברצון ליתן לו הזדמנות 'לפתוח דף חדש', לאחר שיופטר מחובותיו" {רע"א 2282/03 גרינברג נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נח(2) 810}
בע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז (4) 197 (להלן: "פסק דין בנבנישתי") קבע בית המשפט, כי לצד תכליות פשיטת הרגל, עומדות התכליות הכלליות שביסוד כל דבר חקיקה, המעוגנות ביסודות השיטה, והן: הגנה על תקנת הציבור והשמירה על שלטון החוק.
דרישת תום הלב היא חלק ממושגי תקנת הציבור, המגלמת את ערכי המוסר וההגינות בחיי החברה {ע"א 6021/06 פיגון נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם במאגרים משפטיים}.
בפסק דין בנבנישתי נקבע עוד, כי "העיקרון לפיו אל יהא חוטא נשכר, עובר כחוט השני בכל תחומי המשפט, שכן "ההרמוניה החקיקתית של כלל דברי החקיקה מוליכה למסקנה שלפיה באופן עקרוני אין זה ראוי כי מפר החוק יהנה מפירות הפרת החוק על דרך של הנאה מזכויות שמוענקות לו על ידי החוק".
ב-ע"א 307/12 בלום כונס הנכסים הרשמי (פורסם במאגרים משפטיים) נקבע, כי "אדם שיצר את חובותיו בחוסר תום לב, ופגע בכך בנושיו, ואפשר אף עבר על החוק ופגע בתקנת הציבור הכללית, לא ראוי שיזכה ביתרונותיו של הליך פשיטת הרגל, שנועד, בין היתר, לשיקומו הכלכלי-חברתי"
בע"א 3083/13 שיכמן נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם במאגרים משפטיים) קבע בית המשפט, כי "תקנת הציבור טומנת בחובה, בין היתר, את החשיבות החברתית בשמירה על שלטון החוק, את נחיצות ההרתעה מפני הפרתו, וכפועל יוצא מכך, את הכלל שלפיו לא יצא חוטא נשכר, תכליות כלליות אלה מובילות לתשובה שונה, לכאורה, לשאלה שמא יש לחסום את דרכו של עבריין המבקש לחסות בצילו של הליך פשיטת הרגל".
האם חומרת המעשה הפלילי מהוה חסם בלתי עביר לעניין פשיטת הרגל?
ב-ע"א 3376/11 רוזנברג נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם במאגרים משפטיים) (להלן: "פסק דין רוזנברג"), קבע בית המשפט:
"תכליותיה של פקודת פשיטת הרגל שעיקרן הגנה על הנושים ושיקום החייב, אין בהן כשלעצמן כדי ללמד שחובות שנוצרו בגדרי פעילות שאינה חוקית או אינה מוסרית, כדי למנוע מהכרזה על חייב פושט רגל… בהיבט ההרתעה ושלטון החוק ברי, כי מתעורר חוסר נוחות נוכח מתן 'הטבה' למי שלמעשה הפנה עורף לאינטרס הציבורי ועבר עבירה חמורה; ועל כן כל מקרה לנסיבותיו".
וכן:
"נראה, לא בלי התלבטות כאמור, כי היוצרות החוב בשל פעילות בלתי חוקית, בהיבט הפלילי או האזרחי, אינה מהוה בהכרח חוסר תום לב "טבעי", שאין אחריו ולא כלום, בהקשר המאטריה שבה עסקינן; חוסר תום לב בהליכי פשיטת רגל לרוב כולל הברחת נכסים, או טענה כי אין באפשרות המבקש לפרוע חובותיו כאשר לא כך הוא.."

בפסק דין בנבנישתי נקבע עוד, כי אין בעצם העובדה שהחוב נוצר במהלך פעילות בלתי חוקית, כדי לשלול את תחולת פקודת פשיטת הרגל על החייב, ואולם, יש למנוע את תחולת הפקודה באותם מקרים בהם אי החוקיות נוגדת באופן מהותי את תקנת הציבור.
ב-פש"ר 11385-09-15 אהובה מנשה נ' הכונס הרשמי (פורסם במאגרים משפטיים)} נקבע, כי עצם העובדה שחוב אותו מבקש חייב לכלול במסגרת הליך פשיטת הרגל, מקורו בפעילות בלתי חוקיות של החייב, אין בה לכשעצמה כדי לשלול מהחייב את הזכות להיות מוכרז כפושט רגל {ראו גם: פשר 28040-05-15‏ ‏ אבנת ליאור נ' הכונס הרשמי מחוז חיפה (פורסם במאגרים משפטיים)}
בפסק דין בנבנישתי, בית המשפט קבע ופיתח מבחנים לבחינת הכרזת פשיטת רגל כנגד חייב אשר חובו נוצר עקב פעילות לא חוקית.
האם המדובר בעבירה פלילית אם לאו
בחינת חומרת העבירה והיסוד הנפשי הנדרש בה
האם הורשע החייב בעבירה
האם מדובר באי חוקיות קבועה או חד פעמית באופיה
בחינת מוסריותו של העסק והיקף פעילותו של החייב
בחינת עוצמת הקשר בין אי חוקיות העסק לבין יצירת החובות.
חלוף הזמן מביצוע העבירה ושינויים לטובה בהתנהלותו של החייב {ראו: ע"א 2758/12 סמבל נ כונס הנכסים הרשמי ( פורסם במאגרים משפטיים) }
סוג הפעילות הבלתי חוקית
לסיכום, עצם העובדה שחוב הנכלל בהליך פשיטת הרגל, מקורו בפעילות לא חוקיות של החייב, אין בה, לכשעצמה, כדי לשלול מהחייב את הזכות להיות מוכרז כפושט רגל, ואולם, בתי המשפט בוחנים את העבירה נשוא החוב ואת עוצמת מעורבותו של החייב בעבירה, טרם הכרזתו כפושט רגל.

נכתב ע"י עו"ד רגב אלקיים ממשרד עורכי דין: שרף, אלקיים ושות'.
מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

פסיקות סותרות בבתי המשפט המחוזיים ביחס למימוש בית מגורים של חייב בפשיטת רגל

7/1/2018   |   מאת: עו"ד חיה שאבי   |   הוצאה לפועל ופשיטת רגל, חידושים ומאמרים  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

ביום 5.9.17 נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב החלטה מעניינת העוסקת במימוש בית מגורים של חייב בפשיטת רגל.
בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע שכאשר חייב פונה מיוזמתו להליך פשיטת רגל הוא מביע בכך את רצונו והסכמתו להקנות את זכויותיו בבית לנושים, ועל כן יש לראות בחייב כאילו הוא יוזם פירוק השיתוף בינו לבין בן זוגו בבית המגורים.
כיוון שכך, קבע בית המשפט שיחול על מימוש בית המגורים סעיף 40א לחוק המקרקעין, לפיו בית המגורים יימכר כפנוי ובן הזוג לא ייחשב כדייר מוגן בבית. קביעה זו משליכה על אופן חישוב השווי של בית המגורים ומקשה מאוד על חייב שמעוניין לפדות את הזכויות בבית המגורים.
ביום 25.12.17 ניתנה החלטה בנושא זה בתיק אחר, על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, ממנה עולה גישה שונה לסוגיית מימוש בית המגורים בפשיטת רגל.
בית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי סעיף 40א לחוק המקרקעין חל על מקרים שבהם אחד מבני הזוג יוזם את פירוק השיתוף במסגרת פירוד בין הצדדים.
בית המשפט הדגיש שמטרת המחוקק כשקבע את סעיף 40א לחוק המקרקעין הייתה למנוע התלקחות ביחסי בני הזוג, אשר "ייאלצו" להמשיך להתגורר יחד מחשש שאם אחד מהם יעזוב, השני יהפוך לדייר מוגן בבית.
על כן, אומר בית המשפט המחוזי בחיפה, היות שמימוש זכויות החייב בבית המגורים במסגרת הליך פשיטת רגל אינו נעשה כחלק מהליך של פירוד בין הצדדים, סעיף 40א לחוק המקרקעין לא יחול. כיוון שכך, בן הזוג של החייב ייחשב לדייר מוגן וזאת מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר שדן במכירת נכס עקב חובותיו של המחזיק בנכס.
יוער כי במרבית ההחלטות שעוסקות בסוגיה זו לא נערך דיון בזכות של החייב עצמו מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, ובדרך כלל דנים רק בזכות בן הזוג של החייב.
בהחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה התייחס בית המשפט גם לזכויות החייב וקבע כי החייב ובן זוגו גם יחד הנם דיירים מוגנים מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר במקרה של מימוש בית המגורים בהליך פשיטת רגל.
על כן ערך בית המשפט המחוזי בחיפה חישוב של שווי הנכס כנכס תפוס, ובהתאם לכך נקבע מהו הסכום שעל החייב להוסיף לקופת הכינוס על מנת לפדות את הזכויות בבית ולמנוע את מכירתו.
מההחלטות של בתי המשפט המחוזיים הנ"ל עולה כי ישנה מחלוקת לגבי תחולת סעיף 40א לחוק המקרקעין, ונכון להיום אין הלכה ברורה באשר לשאלה האם כאשר חייב פונה מיוזמתו להליך פשיטת רגל שווי בית המגורים שלו יחושב כנכס תפוס או כנס פנוי.

נכתב על ידי עו"ד חיה שאבי ממשרד עורכי דין שרף, אלקיים ושות'

מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

סמכות כונס נכסים לתבוע פירוק שיתוף

פתח בחלון חדש »

היקף סמכויותיו של כונס נכסים הממונה על-ידי רשם ההוצאה לפועל לשם ביצוע פסק דין, נקבע בסעיף 54 (א) לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז – 1967.

"54.(א) כונס הנכסים יקח לרשותו את הנכס שנתמנה לו, ינהלו, ימכרנו, יממשו ויעשה בו כפי שיורה רשם ההוצאה לפועל; וידו של כונס הנכסים בכל אלה כיד החייב"

היינו, בביצוע הסמכויות המנויות בסעיף 54 (א) לחוק ההוצאה לפועל, ידו של כונס הנכסים כיד החייב, הוא נכנס בנעלי החייב ורשאי לבצע כל פעולה במקומו בלא להזדקק לייפוי כוח.

ראו לעניין זה:

  • דוד בר אופיר, הוצאה לפועל-הליכים והלכות, 665 (מהדורה שישית, 2005)
  • שירלי דגן, הוצאה לפועל, 407 (2005) המתנגדים למתן סמכות לכונס נכסים לתבוע פירוק שיתוף סבורים, כי בפעולתו של כונס הנכסים נעוצה התערבות ביחסי השותפות שפגיעתה אינה מתמצה בחייב בלבד, אלא היא משפיעה גם על שותפיו אשר נעדרים קשר לחוב שבעטיו מונה כונס הנכסים. הדבר מקבל משנה תוקף לאור העובדה, כי במקרים רבים הצדדים לשותפות יצרו מערכת של "איזונים ובלמים" ביניהם, שכללה ויתורים הדדיים מתוך הנחה וציפייה סבירה בדבר המשך יחסי השיתוף. ברע"א 8233/08 מרגלית כובשי נ' עו"ד איל שוורץ (פורסם בנבו) קבע בית המשפט, כי כדי לבחון האם קיימת הצדקה לאפשר הגשת תביעה לפירוק שיתוף ע"י כונס נכסים, יש לעיין בתכלית שנועדה להגשים מינויו של כונס נכסים על נכס מקרקעין. כאשר הנכס מצוי בבעלות משותפת של החייב ושותפים נוספים, לא ניתן לממש את הנכס מבלי להביא לסיומה את הבעלות המשותפת בו. במקרה שהחייב עצמו אינו פועל לפירוק השיתוף על מנת לשלם את חובו, אין מנוס מכך שהכונס הוא אשר "יניע את גלגלי הפירוק" כדי שיוכל להפעיל את סמכותו לממש את הנכס, אחרת, החייב עשוי להימנע ביודעין מלפעול כדי לפרוע את חובו לנושיו, בין היתר על-ידי ייזום פירוק השיתוף, ו"החוטא יצא נשכר".בסמכות לתבוע פירוק שיתוף יש לראות "סמכות טבועה ואינהרנטית לסמכות לממש את הנכס, הנכללת בגדר סמכותו הכללית של כונס הנכסים לעשות בנכס", וזאת בהתאם להוראות רשם ההוצאה לפועל, והיא משמשת כלי עזר הכרחי לביצוע הסמכות העיקרית כפי שמפורט בסעיף 54 (א) לחוק ההוצאה לפועל.
  • בית המשפט הוסיף וקבע, כי הסמכות לתבוע את פירוק השיתוף אמנם אינה מנויה באופן מפורש בין סמכויותיו של כונס הנכסים בחוק ההוצאה לפועל, אולם, בהימצא הוראה קונקרטית כי ייעשה כן בכתב מינויו של כונס הנכסים, מתחייבת סמכות זו, שכן בהיעדרה לא יוכל כונס הנכסים למלא את סמכויותיו האחרות, המנויות בסעיף, ולממש את הנכס.
  • בהיעדר אפשרות מעשית למכור רק את חלקו של החייב בנכס המשותף, מתחייב פירוק השיתוף במקרקעין על מנת לממש את הנכס ולהביא לפירעון החוב.
  • כאשר רשם ההוצאה לפועל נעתר לבקשת נושה למנות כונס נכסים לנכסיו של חייב, הליך חריג לכשעצמו שכן עם המינוי "משתלט" כונס הנכסים על נכסו של החייב ומפקיע את שליטתו בקניינו, מוסמך הכונס לעשות את כל הדרוש לשם גביית החוב באמצעות הנכס בדרך אפקטיבית.
  • עוד טוענים המתנגדים למתן סמכות לכונס נכסים לתבוע פירוק שיתוף, כי בהיעדר הוראה מפורשת בחוק, הסמכות לתבוע פירוק שיתוף נתונה לשותפים בלבד ולא לצדדים שלישיים הבאים בנעליהם.
  • פירוק שיתוף אינו נכלל במפורש בגדר סמכויות כונס הנכסים. האם יש לראות בסעיף 54(א) כיוצר הסדר שלילי, ולהסיק כי אין בסמכותו של כונס הנכסים לתבוע פירוק שיתוף? או שמא זוהי הוראה כוללת שמכילה בתוכה גם את הסמכות לדרוש פירוק שיתוף בנכס, כפי שהחייב עצמו – כבעלים של הנכס – רשאי לעשות?

 

נכתב ע"י עו"ד רגב אלקיים ממשרד עורכי דין שרף, אלקיים ושות'.

 

מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

הלכת פרמינגר – מימוש דירה שאינה רשומה בטאבו בהליך פשיטת רגל

  |   מאת: עו"ד רגב אלקיים ועו"ד חיה שאבי   |   הוצאה לפועל ופשיטת רגל, חידושים ומאמרים, מקרקעין תכנון ובניה  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

צבי ורעייתו נקלעו לחובות רבים, ולבקשת אחד הנושים, בית המשפט הכריז עליהם כפושטי רגל.

צבי ורעייתו מתגוררים בדירה אשר נרכשה על ידם מקבלן מספר שנים טרם הכרזתם כפושטי רגל.

במסגרת הליכי פשיטת הרגל, הנאמן שמונה ע"י בית המשפט מבקש למכור את הדירה.

האם הדירה תימכר כאשר צבי ורעייתו יהיו לדיירים מוגנים של רוכש הדירה בהתאם להוראת סעיף 33 (א) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב – 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") או שהדירה תימכר בשוק החופשי כשהנאמן ידאג לצבי ולרעייתו למקום מגורים סביר וחלופי, בהתאם לסעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) תש"ם – 1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל"), ובמקרה כזה צבי ורעייתו לא יהיו דיירים מוגנים בדירה?

משמעות הגנת סעיף 33 (א) של חוק הגנת הדייר, הנה הפחתה משמעותית מערכה של הדירה, ומכירת הדירה כדירה תפוסה מביאה לכך שהנושים יקבלו תמורה קטנה בהרבה מהתמורה שהיו מקבלים אילו הדירה תימכר פנויה.

סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר מעניק הגנת דייר לבעלו או לחוכרו לדורות של נכס שזכותו בנכס פקעה בשל מכירתו במסגרת הליכי פשיטת-רגל (וכן בהליכי הוצאה לפועל).

"(א) החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו-לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתה או בפשיטת רגל, או מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה או בהסדר קרקעות או מחמת חלוקתו על ידי רישום בפנקס הבתים המשותפים כאמור בסעיף 42 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, – יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר-לדורות החדש".

מנגד, סעיף 86 א לפקודת פשיטת הרגל אינו מקנה לפושט הרגל הגנת "דייר מוגן", אלא מסתפק בהעמדת סידור חלוף לפושט הרגל ולבני משפחתו.

"(א) היו כלולים בנכסי פושט הרגל מקרקעין המשמשים, כולם או מקצתם, בית מגורים לפושט הרגל, לבן זוגו או לבני משפחתו הגרים עמו, רשאי בית המשפט להורות שלא יימכרו אלא אם הוכח תחילה, להנחת דעתו, שיהיה לפושט הרגל, לבן זוגו ולבני משפחתו הגרים עמו, מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף.

(ב) בית המשפט רשאי לקבוע שהסידור החלוף יהיה בהמצאת דירה אחרת או בתשלום פיצויים או בדרך אחרת.

(ג) הוראות סעיף זה אינן חלות על מקרקעין שדיני הגנת הדייר חלים עליהם, ואין בהם כדי לפגוע בדינים אלה".

ב-ע"א 3295/94 גיל פרמינגר, הנאמן על נכסי חוה ויוסף מור, פושטי-רגל נ' חוה מור, פושטת-רגל, פ"ד נ(5) 111, בחן בית המשפט העליון את הרציונאל העומד בבסיס חקיקת חוק הגנת הדייר.

"מקורו של החוק בחקיקה בתחום הגנת הדייר שנקבעה לראשונה בתקופת המנדט, כחקיקה סוציאלית, על רקע מצוקת הדיור שהחלה בתקופת מלחמת

העולם השנייה. חקיקה זו באה להעניק הגנה לשוכר דירה חסר קורת גג אחרת וחסר אמצעים להשיג כזו, נגד בעל הנכס שהשכירו לו. עם שינוי העתים, נשתנו הצרכים, המושגים והמציאות הכלכלית והחברתית. הדייר המוגן לא תמיד היה חסר כל הראוי להגנה, ובעל הנכס לא תמיד היה הגביר שראוי לפגוע בקניינו לטובת הדייר. על רקע זה הסתמנה מגמה להגבלה ולצמצום של תחולת החוק הן בחקיקה והן בפסיקה".

בית המשפט סבור, כי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר הוא נטע זר במסגרת חוק הגנת הדייר, שכן, החוק נועד מלכתחילה להעניק הגנה לדייר כלפי בעל הבית, ואולם, סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר מעניק הגנה לבעל הבית כלפי נושיו.

בית המשפט קבע (ברוב דעות), כי אין כיום הצדקה להותיר הגנה זו על כנה, ו-"דומה שתקלה יצאה מלפני המחוקק" כאשר הותיר הגנה זו עת הוא חוקק את סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל (ואת סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל).

נכון הוא, לטעם בית המשפט, כי יש לאזן בן שני אינטרסים מנוגדים זה לזה, שהם: הדאגה לקורת גג לחייב ולבני משפחתו אל מול עידוד מוסר תשלומים והגנה על עניינם הקנייני הלגיטימי של הנושים, אולם החלת חוק הגנת הדייר על בעל נכס שאיבד את זכויותיו בו אינה נותנת תשובה הולמת למצבים השונים האפשריים ויוצרת הגנה קוגנטית ואחידה במקום שאין זו יפה לה.

על רקע המפורט לעיל, קיימת מגמה לצמצום תחולת חוק הגנת הדייר הן בחקיקה והן בפסיקה.

ראו לעניין זה:

  • מ. בן פורת, הגנת החוק על קורת גגו של בעל נכס" ספר יצחק כהן" (פפירוס, תשמ"ט) 336.
  • רייכמן, "בעל מקרקעין ההופך לדייר מוגן – הצורך בשינוי הדין" עיוני משפט ט (תשמ"ג/ד) 12
  • ע"א 175/81 אדמיר פתוח ואדריכלות בע"מ ואח' נ' קלו, פ"ד לח (4) 293

בתי המשפט קבעו כי יש לפרש את סעיף 33 לחוק הגנת הדייר בכלל, והמונח 'זכות קניינית במקרקעין' בפרט, על דרך הצמצום.

יש לפרש את סעיף 33 לחוק הגנת הדייר כחל רק על זכות רשומה של בעלות או חכירה לדורות.

רישום זכות בעלות או חכירה לדורות בנכסי מקרקעין אינו "אקט טכני" אלא זהו אקט קונסטיטוטיבי המשנה את אופי הזכויות מזכויות אובליגטוריות לזכויות קנייניות מלאות.

אם נפרש "בעלות" ו"חכירה לדורות" שבסעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר ככוללים זכויות בלתי-רשומות במקרקעין, הרי שאנו מרחיבים את הוראות סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר, ומרוקנים מתוכן את סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל.

הפרשנות הראויה לסעיף 33 לחוק הגנת הדייר צריכה להיעשות על דרך הצמצום, שכן רק בדרך זו תושג התכלית הראויה של סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל, וההיגיון הכלכלי חברתי משפטי שמאחוריו, ויושג האיזון הראוי בין האינטרסים המתחרים.

אין הצדקה להקנות הגנה רחבה וגורפת כמו זו שבסעיף 33, החלה על כל נכס מקרקעין שבבעלות ובהחזקת החייב, על חשבון נושהו.

סיכומו של דבר, ככל וזכויות הבעלות או החכירה של צבי ורעייתו בדירה רשומות ברשם המקרקעין, הרי שבהתאם להלכת פרמינגר, הדירה תימכר כדירה תפוסה, וצבי ורעייתו יהיו לדיירים מוגנים.

מנגד, ככל וזכויות צבי ורעייתו רשומות ברשות מקרקעי ישראל או בחברה משכנת (רישומים הנערכים אצל הקבלן שבנה את הדירה), אף אם לזכות צבי ורעייתו רשומה הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין, הרי שהדירה תימכר כדירה פנויה וצבי ורעייתו לא יהיו דיירים מוגנים.

 

נכתב ע"י עוה"ד חיה שאבי ורגב אלקיים ממשרד עורכי דין שרף, אלקיים ושות'.

 

מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

 

הלכת כובשי

7/12/2017   |   מאת: עו"ד רגב אלקיים ועו"ד חיה שאבי   |   הוצאה לפועל ופשיטת רגל, חידושים ומאמרים, מקרקעין תכנון ובניה  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

דוד ומיכל נשואים שנים רבות, והנם הבעלים המשותפים של דירת מגורים ברמת גן.
דוד הנו עצמאי בתחום מיזוג אויר ולאחרונה קרס עסקו של דוד, וסך חובותיו של דוד עומדים על כ- 3,000,000 ₪.
לבקשת הבנק (אחד הנושים), בית המשפט המחוזי הכריז על דוד כפושט רגל (לאחר תקופה בה כונסו נכסיו של דוד ומונה לו מנהל מיוחד).
כעת הנאמן מבקש למכור את הדירה השייכת לדוד ולרעייתו מיכל, בחלקים שווים, והוא פנה לבית המשפט בבקשה לפרק את השיתוף בדירה.
האם מכירת הדירה תתבצע כאשר "הדירה תפוסה", היינו, מיכל תמשיך להתגורר בדירה ותיחשב כדיירת מוגנת בהתאם להוראת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, או שמא, הדירה תימכר כ-"דירה פנויה" (מכירת הדירה בשוק החופשי – ללא דיירות מוגנת של מיכל), וזאת נוכח הוראת סעיף 40 א' לחוק המקרקעין השולל את תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר במקרה שבו מתבצע פירוק שיתוף במקרקעין שהם דירה בבעלות משותפת של בני זוג, המשמשת להם למגורים, בדרך של מכירה?
סעיף 33 לחוק הגנת הדייר קובע בזו הלשון-
"(א)החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו-לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתה או בפשיטת רגל, או מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה או בהסדר קרקעות או מחמת חלוקתו על ידי רישום בפנקס הבתים המשותפים כאמור בסעיף 42 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, – יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר-לדורות החדש.
סעיף 40א לחוק המקרקעין קובע כי:
"(א) החליט בית המשפט לפי סעיף 40, על פירוק השיתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני זוג המשמשת להם למגורים, בדרך של מכירה, לא יורה על ביצועה והמכירה תעוכב, כל עוד לא נוכח בית המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצרכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצרכיהם, לתקופה שיקבע.
(ב) הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, לא יחולו לגבי מי שהיה שותף בדירה שבית המשפט החליט על פירוק השיתוף בה, כאמור בסעיף קטן (א)".
האם סעיף 40א(ב) לחוק המקרקעין השולל את תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר במקרה שבו מתבצע פירוק שיתוף במקרקעין שהם דירה בבעלות משותפת של בני זוג, המשמשת להם למגורים, בדרך של מכירה, חל גם כשפירוק השיתוף מתבצע על-ידי גורם שלישי שאינו אחד מבני הזוג (כדוגמת הנאמן) ?
משמעות הקביעה, כי הדירה תימכר כתפוסה הנה, הנושים יוכלו לפרוע את חובו של דוד (בעלה של מיכל) באמצעות מימוש הדירה/נכס באופן מוגבל ביותר, שכן הדירה תוכל להימכר אך בכפוף לזכות מיכל לדיירות מוגנת, דבר שיפחית משמעותית את ערך הדירה ואת הסכום שיתקבל בעבורה.
בית המשפט העליון קבע ברע"א 8233/08 מרגלית כובשי נ' עו"ד איל שוורץ (פורסם בנבו), כי לשם הכרעה בסוגיה יש לבחון את התכלית הסובייקטיבית של סעיף 40א וכי "ההיסטוריה החקיקתית מצביעה על כך שמטרתו של המחוקק בחוקקו את הסעיף הייתה לאפשר מכירה של נכסי מקרקעין פנויים בסיטואציה הספציפית של פירוק שיתוף שיוזם אחד מבני הזוג עובר לפרידתם".
וכך נקבע בדברי ההסבר להצעת החוק (הצעת חוק המקרקעין (תיקון מס' 16) (דירת מגורים), התשנ"ד-1994, הצעות חוק, תשנ"ד, 553)).
"התיקון המוצע בא להבטיח כי בן זוג יהיה רשאי לדרוש את מכירת הדירה כפנויה, ובלבד שהובטח לבן הזוג השני ולילדי בני הזוג המתגוררים בדירה, סידור מתאים אחר למגוריהם, לרבות סידור זמני, הכל כפי שיקבע בית המשפט. עוד מוצע לקבוע במפורש, כי דירת המגורים תימכר כדירה פנויה, כך שחוקי הגנת הדייר לא יחולו עליה, וכי מכירתה תקנה לקונה את מלוא הזכויות הנובעות מהרכישה, אף אם הוצאו במהלך ההתדיינות צווים בין בני הזוג לגבי אותה דירה גם אם צווים אלה אינם משמשים ערובה לחיוב כספי"
סעיף 40א לחוק המקרקעין נוצר, לטעמו של בית המשפט {רע"א 8233/08 מרגלית כובשי נ' עו"ד איל שוורץ (פורסם בנבו)} כדי לסייע לצד החלש במערכת היחסים שבין בני זוג (לרוב האישה) במקרה שהם חפצים להיפרד. המחוקק ביקש למנוע אפשרות הפיכתו של אחד מבני הזוג לדייר מוגן, תוך קבלת זכויות יתר בחלקו של בן הזוג האחר בדירת המגורים ומכירת הדירה כתפוסה על-ידו בעבור תמורה נמוכה בהרבה, דבר שיסכל אפשרות פירוק השיתוף של הנכס בבעלות משותפת של בני הזוג, כשכל אחד "מתבצר" בדירה ומסרב להתפנות, שמא ייקבע כי בן הזוג האחר מחזיק בו באופן בלעדי.
ראו: אריאל רוזן-צבי, דיני המשפחה בישראל-בין קודש לחול 471 (1990)
בית המשפט סבר עוד, כי המחוקק ייחד את הסעיף (40 א' לחוק המקרקעין) למקרה של פירוק שיתוף דירת מגורים של בני זוג המבקשים לפרק את קשר הנישואין ולהיפרד, ויוזמים את פירוק השיתוף בעצמם. המחוקק לא כלל במסגרתו מקרה שבו פירוק השיתוף מתבקש על-ידי גורם שלישי, במטרה לפרוע חוב לנושים. המחוקק, לטעמו של בית המשפט, ביקש במודע להמשיך ולספק הגנה לדיירים מול נושיהם.
מעבר לדברי ההסבר, בית המשפט קבע, כי גם הוראת הסעיף המבטיחה מגורים רק "לבן הזוג השני ולילדי בני הזוג המתגוררים בדירה" תומכת בעמדה זו ונובעת ממנה.
בית המשפט סיכם וקבע:
"חרף הקושי הכרוך בהוראותיו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר בהיקפו הנוכחי, בהיבטים מסוימים, אין הפרשן יכול ליצור "יש מאין" וליצוק לסעיף את אשר אין בו. פירוש זה, לא זו בלבד שהיה רחוק מרחק מזרח ממערב מכוונתו הסובייקטיבית של המחוקק, אלא שהוא גם יוצר דיסוננס פנימי במערך החוקים הנוגעים להגנת הדייר המביא אותו עד לכדי אבסורד. בנוסף, נדרשת בחינה מעמיקה ומקיפה של יתרונות וחסרונותיו של הסעיף במצבים השונים, ואין מקום לסייגו במצב שהמחוקק ראה שלא להתייחס אליו, רק בשל השאיפה הכללית בדבר צמצום היקפו. גם לפי פרשנותו "הרגילה" הלך סעיף 40א כברת דרך בצמצום פגיעתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר אפשר אמנם כי יש מקום ללכת כברת דרך נוספת, אך מלאכה זו ראוי כי תיעשה על-ידי המחוקק באופן שייצור קוהרנטיות והיגיון, שיעודד יציבות ושיגביר את אמון הציבור".
בסופו של יום, בית המשפט קבע, כי סעיף 40א לחוק המקרקעין לא יחול במקרה של פירוק שיתוף דירת מגורים של בני זוג על-ידי כונס נכסים/נאמן לצורך פירעון חוב, וכי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, המאפשר לבן הזוג שאינו החייב להישאר כדייר מוגן בנכס, יחול במקרה זה.
היינו, בית המגורים של מיכל ודוד יימכר על-ידי הנאמן כתפוס על ידי מיכל, וזאת לאחר פירוק בעלותם המשותפת בו.
תמורת המכירה תועבר לנאמן/נושים בניכוי חלקה של מיכל בבעלות בו. מיכל תהיה לדיירת מוגנת בבית המגורים.

נכתב ע"י עוה"ד רגב אלקיים וחיה שאבי ממשרד עורכי דין שרף, אלקיים ושות'.

מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

הפטר לאלתר

  |   מאת: עו"ד רגב אלקיים   |   הוצאה לפועל ופשיטת רגל, חידושים ומאמרים  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

קבלת הפטר מייד לאחר הכרזת חייב כפושט רגל

יאיר (שם בדוי) יצר חובות רבים והגיש לבית המשפט בקשה לכינוס נכסיו ולהכרזה עליו כפושט רגל.
יאיר נטול נכסים, נכה באופן חלקי ועובד במשרה חלקית (בשל נכותו).
האם יאיר יוכרז כפושט רגל? האם תקבע לו תוכנית פירעון? האם יאיר יכול לקבל הפטר באופן מיידי?
סעיף 18 ה' לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) התש"ם – 1980 קובע כדלקמן:
(א) בית המשפט יחליט, בתום הדיון בבקשת פשיטת הרגל ולאחר שהוגשה לו חוות דעת הכונס הרשמי, אחת מאלה:
(1) להכריז בצו שהחייב הוא פושט רגל כאמור בסעיף 42;
(2) לדחות את הבקשה, אם שוכנע כי הוגשה שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל, או כי החייב יכול לפרוע את חובותיו;
(3) לקבוע, בכפוף להוראות סעיף 63, כי מיד לאחר הכרזת החייב פושט רגל יינתן לו הפטר לאלתר, מהטעם שאין בניהול הליכי פשיטת רגל כדי להביא תועלת לנושים, ובלבד שחלפו לפחות ששה חודשים מיום מתן צו הכינוס; על הפטר לפי סעיף זה יחולו הוראות סעיפים 66, 67, 69 ו-226.
.
היינו, לבית המשפט סמכות ליתן ליאיר צו הפטר מייד לאחר הכרזתו כפושט רגל, וזאת כאשר אין בניהול הליך פשיטת הרגל כדי להביא תועלת לנושים.
מוסד ההפטר לאלתר מטרתו לחזק את האינטרס של יאיר לפתוח דף חדש בחייו.
• בר"ע 2282/03 גרינברג נ כונס הנכסים הרשמי פ"ד נח (2) 814.
• פש"ר 51856-03-16 רחמני נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה והצפון ואח' (פורסם בנבו)
מה הן השיקולים העומדים בפני בית המשפט, לפיהן עשוי בית המשפט להיעתר לבקשת יאיר לקבלת הפטר מיידי (לאחר ההכרזה)?
טרם ההכרעה בבקשה לקבלת הפטר מיידי, על בית המשפט להכריז על יאיר כפושט רגל.
המבחן העיקרי להכרזה על יאיר כפושט רגל, ע"פ פקודת פשיטת הרגל והפסיקה, הוא, האם יאיר נהג בתום לב עובר להליכי פשיטת הרגל ובמהלכם.
בהעדר תום לב, אין יאיר זכאי "לחסות בצל המטריה" של הפקודה.
ראו לעניין זה:
• שלמה לוין ואשר גרוניס, פשיטת רגל, מהדורה שלישית, עמ' 173
• ע"א 5503/92 קירצמן ואח' נגד כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מט (1) 756
• ע"א 6021/06 פיגון נ' כונס הנכסים הרשמי (פורסם במאגרים משפטיים)
משהכריז בית המשפט על יאיר כפושט רגל, בית המשפט בוחן את בקשת יאיר למתן הפטר מיידי, תוך שהוא שוקל את נסיבות חייו של יאיר, את כמות הנושים ועמדתם, את היקף החובות אותם צבר יאיר, וכן את עיקרון תום הלב.
שיקולים אשר עומדים בפני בית המשפט הנם: גילו של יאיר, מגבלות רפואיות, כושר עבודה ויכולת השתכרות (בהווה ובעתיד), קבלת קצבאות וכיו"ב
במקרים בהם אין ליאיר נכסים והוא נטול כושר השתכרות, בית המשפט עשוי "להכתיר" את ניהול ההליך שאין בו כדי להביא תועלת לנושים, ולהורות על מתן צו הפטר מייד עם הכרזה על יאיר כפושט רגל.
ראו: פש"ר 51856-03-16 רחמני נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה והצפון ואח' (פורסם בנבו).

נכתב ע"י עו"ד רגב אלקיים ממשרד עורכי דין שרף, אלקיים ושות'.

מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

מימוש דירת מגורים של חייב בפשיטת רגל

3/12/2017   |   מאת: עו"ד רגב אלקיים ועו"ד חיה שאבי   |   הוצאה לפועל ופשיטת רגל, חידושים ומאמרים, מקרקעין תכנון ובניה  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

הליך פשיטת הרגל נועד לתת מענה למצב בו אדם נקלע בתום לב לתסבוכת כלכלית והוא חסר יכולת לשלם את חובותיו.

במסגרת ההליך אוספים את נכסי החייב ומעבירים אותם / את שווים לקופת הכינוס. סכומים אלו, יחד עם התשלום החודשי שפושט הרגל משלם לקופת הכינוס, מחולקים בסיום ההליך לנושים ופושט הרגל מופטר מחובותיו ויכול לפתוח דף חדש בחייו.

החוק ופסיקת בתי המשפט מנסים לאזן בין האינטרס של הנושים וזכותם לקבל את כספם מהחייב, לבין האינטרס של החייב שאיננו מסוגל לשלם את חובותיו במלואם ומעוניין לשקם את חייו הכלכליים.

כחלק מניסיונות אלו לאזן בין האינטרסים מתעוררת פעמים רבות סוגיית מימוש דירת המגורים של החייב ומשפחתו.

מצד אחד, עומדים הנושים וטוענים כי אין צדק בכך שהם אינם מקבלים את הכסף המגיע להם ואילו החייב מחזיק בנכס בעל שווי כספי שיכול לסייע בהחזרת החובות. מצד שני, צריך להגן על משפחת החייב שלא תישאר ללא קורת גג.

פרט חשוב שמשפיע על הדיון בסוגיה הוא העובדה שלבן/בת הזוג של החייב יש (בדרך כלל) זכויות בדירת המגורים אולם בן הזוג עצמו איננו חייב ואיננו בהליך פשיטת רגל, כך שלכאורה אין מקום לפגוע בזכויותיו בדירה.

כאן יש להזכיר סעיף חוק שמשפיע על שיקולי בית המשפט האם וכיצד להורות על מימוש ומכירה של דירת המגורים. סעיף 33 לחוק הגנת הדייר מעניק זכות של דיירות מוגנת למי שהחזיק בנכס בבעלותו, וכן לבן זוגו של אדם כזה, במקרה שבו פקעה זכותו של בעל הנכס בין היתר מחמת מכירתו בהוצאה לפועל או בפשיטת רגל.

על כן כאשר כונס הנכסים מבקש למכור את דירת המגורים ששייכת לחייב ובן הזוג, טוען בן הזוג כי הוא דייר מוגן בדירה. אם בן הזוג הוא אכן דייר מוגן, זכות זאת מורידה את השווי הכספי של הדירה וכך מתאפשר לחייב / בן הזוג לפדות את הדירה בסכום נמוך מאשר שווי הדירה כפנויה, ולמנוע את מכירתה לצד ג'.

חוק הגנת הדייר הנו חוק סוציאלי שנחקק בתקופה של מחסור בדיור להשכרה ולטענת רבים הוא איננו רלוונטי עוד לימינו. כיוון שכך, בתי המשפט נוטים לפרש בצמצום את תחולת חוק הגנת הדייר, לרבות תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדיר המוזכר לעיל.

בהלכת פרמינגר קבע בית המשפט העליון כי ההגנה מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר תינתן רק כאשר הזכויות בדירה הן זכויות בעלות או חכירה לדורות. לעומת זאת, זכויות שטרם נרשמו בלשכת רישום המקרקעין כבעלות / חכירה לדורות (למשל כאשר נרשמה רק הערת אזהרה כמו במקרים רבים כשטרם נרשם בית משותף) לא ייכנסו לגדרי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר ובמקרים כאלו הדירה תימכר כפנויה ולא כתפוסה.

ניסיון נוסף לצמצם את תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר התקיים בעניינה של גב' כובשי. באותו מקרה בעלה של גב' כובשי היה חייב כספים ובמסגרת הליכי הוצאה לפועל מונה כונס נכסים לשם מכירת דירת המגורים של בני הזוג.

כונס הנכסים נכנס ב"נעלי" החייב – בעלה של הגב' כובשי, והגיש תביעה לפירוק השיתוף בדירה בין בני הזוג כובשי, כדי לאפשר את המכירה. גב' כובשי טענה כי היא דיירת מוגנת וכי יש לחשב את שווי הדירה כתפוסה. לעומתה טען כונס הנכסים כי בהתאם לסעיף 40א לחוק המקרקעין הגב' כובשי איננה דיירת מוגנת.

סעיף 40א לחוק המקרקעין חל על פירוק שיתוף בין בני זוג בדירת המגורים שלהם, וקובע שבמקרה כזה אין זכות דיירות מוגנת לבני הזוג זה כלפי זה. כונס הנכסים טען שכיוון שהוא פועל בשם החייב ובמקומו – כאילו החייב עצמו היה מבקש את פירוק השיתוף – אזי חל סעיף 40א לחוק המקרקעין ואין לגב' כובשי זכות לדיירות מוגנת.

בית המשפט קבע כי מטרתו של סעיף 40א לחוק המקרקעין הוא להגן על בני הזוג זה מפני זה במקרה של פירוד. במקרים רבים בני זוג שכבר לא חפצו לגור יחד המשיכו להתגורר תחת קורת גג אחת מתוך חשש שבן הזוג שיישאר בדירה יהפוך לדייר מוגן והדבר ישפיע על ערך הדירה במסגרת פירוק השיתוף. מובן שמצב זה יצר חיכוכים רבים שהזיקו לבני הזוג ולילדיהם.

כאשר פירוק השיתוף מתבצע על ידי כונס נכסים, על אף שהוא עושה זאת כביכול בשם החייב עצמו, לא מדובר במצב של פירוד ומטרתו של סעיף 40א לחוק המקרקעין אינה מתקיימת. על כן קבע בית המשפט שכאשר כונס הנכסים הוא שמבצע פירוק שיתוף (להבדיל ממצב שבו אחד מבני הזוג עושה זאת), אזי לא חל סעיף 40א לחוק המקרקעין.

במילים אחרות, גב' כובשי נהנתה מההגנה של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, היא נחשבה כדיירת מוגנת והדבר משפיע כמובן על אופן חישוב שווי חלקו של החייב בדירה.

לאחרונה, במסגרת פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב, עלה הנושא שוב לדיון, כאשר אדם שבבעלותו דירת מגורים נכנס להליך פשיטת רגל והנאמן ביקש למכור את הדירה. רעייתו של החייב – שלא הייתה חייבת בעצמה – טענה שיש לחשב את שווי הבית כתפוס כיוון שהיא דיירת מוגנת וזאת בהתאם להלכת כובשי.

בית המשפט ערך הבחנה בין המקרה של כובשי למקרה שנדון בפניו. במקרה של כובשי היה מדובר במכירה כפויה במסגרת הליכי הוצאה לפועל. לעומת זאת במקרה הנדון מדובר היה בחייב שפנה מיוזמתו להליך פשיטת רגל ובמסגרת זאת מונה נאמן שתפקידו לכנס את נכסיו.

בית המשפט קבע שכאשר חייב פונה מיוזמתו להליך פשיטת רגל הוא מביע בכך את רצונו והסכמתו להקנות את זכויותיו בדירה לנושים. מסיבה זו חייב שפונה להליכי פשיטת רגל, להבדיל מחייב שנכנס להליך פשיטת רגל באופן כפוי בעקבות בקשה של נושה, בדרך כלל איננו מוכר כדייר מוגן בדירתו.

בית המשפט מחיל את אותו היגיון גם ביחס לזכויותיו של בן הזוג של החייב. לדברי בית המשפט כאשר החייב פנה להליך פשיטת רגל, הרי במסגרת רצונו והסכמתו שדירתו תשמש לתשלום החוב לנושים הוא מביע גם את רצונו לבצע פירוק שיתוף בדירה כדי שיהיה אפשר למכרה ולהשתמש בתמורה לתשלום החוב לנושים.

על כן בית המשפט מתייחס להליך זה כאילו מדובר בפירוק שיתוף שיזם בן הזוג עצמו ובמקרה כזה כזכור חל סעיף 40א לחוק המקרקעין שקובע שאין לבן הזוג השני זכות דיירות מוגנת.

על כן בית המשפט קבע כי רעייתו של החייב איננה דיירת מוגנת ויש לחשב את שווי הדירה כדירה פנויה.

ניתן ללמוד מכך, כי במקרים בהם החייב נכנס מיוזמתו לפשיטת רגל (וזהו המקרה הנפוץ) בית המשפט עשוי לקבוע שלבן הזוג אין זכות לדיירות מוגנת, ועל כן יש לחשב את חלקו בדירת המגורים כנכס פנוי ולא כנכס תפוס.

אופן חישוב זה מעלה את שווי הנכס ומקשה על החייבים שמעוניינים לפדות בעצמם את דירת המגורים, אך בית המשפט מדגיש שכל מקרה ידון לגופו ולפעמים יתקיימו שיקולים סוציאליים שיצדיקו התחשבות בחייב ומשפחתו כך ששווי הדירה יערך באופן מקל.

 

 

מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

בתים בקיסריה ובית ינאי, וחווה בבקעה – מי "יזכה" בעזבונו של שריה עופר?

18/8/2016   |   מאת: עו"ד רגב אלקיים   |   הוצאה לפועל ופשיטת רגל, ירושות וצוואות  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

במסגרת מאבק בין אלמנתו של עופר לבין הנאמן בהליך פשיטת רגל, נשיא המחוזי בת"א איתן אורנשטיין הכריע לטובת הנאמן, מאחר שהשתכנע כי הנכסים הוקנו לו עוד לפני החתונה.
שריה עופר, אל"מ במילואים ואחיינם של סמי ויולי עופר הידועים, הוכרז בסוף שנת 2007 כפושט רגל. בשנת 2013, עופר נרצח בביתו שבבקעת הירדן. בהמשך הוכרז גם עזבונו פושט רגל ומונה נאמן לנהלו.
לאחר מותו התעוררה מחלוקת בין אלמנתו (אשתו השנייה) לבין הנאמן והכנ"ר. יש לציין שעופר התגרש ב-2006 מאשתו הראשונה ואם ילדיו, ואשר גם היא פושטת רגל כיום.
את אשתו השנייה הכיר ככל הנראה ב-2005 כששניהם עוד היו נשואים לאחרים. הם התחתנו ב-2010 וניהלו משק בית משותף.
לאחר מותו, הגישה אלמנתו תביעה בביהמ"ש לענייני משפחה, בה ביקשה להצהיר על זכויותיה בחצי מנכסיו של בעלה המנוח. התביעה התמקדה בשלושה נכסים: בית בקיסריה, בית בבית וחווה בבקעת הירדן.
בעקבות התנגדות הנאמן, נשיא ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב קבע שיש לברר את התביעה במסגרת הליך פשיטת הרגל של עופר, בשל ההשלכה על נושיו.
המבקשת טענה שבני הזוג היו ידועים בציבור החל משנת 2006, כלומר לפני פתיחת הליכי פשיטת הרגל של החייב. לשיטתה, היא "זכאית למחצית הנכסים שנצברו יחדיו כרכוש משותף בתקופת החיים המשותפים".
הנאמן התנגד לבקשה, וטען כי חיים משותפים כשלעצמם – בין אם כנשואים ובין אם במעמד של ידועים בציבור – לא מקימים זכות לשיתוף בנכסים. ממילא בזמן שהמבקשת נישאה לחייב הוא כבר היה פושט רגל וכלל נכסיו הוקנו לנאמן.
הנאמן גם טען כי לא הוכח שבני הזוג היו ידועים בציבור לפני שנישאו או שהחייב הקנה מחצית מזכויותיו למבקשת כבר בתחילת החיים המשותפים.
עוד נטען, בין היתר, כי אם יש שיתוף בנכסים אז יש שיתוף גם בחובות, ומשכך המבקשת צריכה לשאת במחצית החובות של החייב, שממילא עולים על שווי הנכסים.
ידעה על מצבו
הנשיא איתן אורנשטיין הזכיר כי נכסים שנרכשו לפני הנישואין אינם בני איזון. "בענייננו, כלל הנכסים מושא התובענה הם נכסים שהיו בבעלות החייב ערב נישואיו למבקשת. משכך, די בלשון החוק כדי להיווכח שתובענת המבקשת, ככל שהיא מבוססת על איזון משאבים מכח חוק יחסי ממון, משוללת יסוד", קבע השופט.
השופט הוסיף כי עם הכרזה על פשיטת רגל כל נכסי החייב מוקנים לנאמן. משכך, ממועד הכרזתו כפושט רגל בסוף 2007 אכן לא היו לחייב נכסים משל עצמו, ולכן בשנת 2010 הוא לא הביא נכסים "לתוך" הנישואין.
"ודוק, אף לא אחד מהנכסים מושא התובענה נרכשו במהלך החיים המשותפים גם לעמדת המבקשת וכפי שיפורט בהמשך. משכך, גם טעם זה תומך בדחיית התובענה", ציין השופט.
לאחר מכן השופט אף דחה בשיטתיות של את טענות המבקשת בדבר כוונת שיתוף בנכסי הנדל"ן המסוימים.
השופט ציין כי "המבקשת ידעה על מצבו הכלכלי הקשה של החייב כבר במועד תחילת החיים המשותפים ומשכך הדעת נותנת שלא היתה לה ציפייה לשיתוף בנכסיו".
בסיכומו של דבר, השופט דחה את התביעה, גם לפי חוק הירושה וגם לפי חוק יחסי ממון, מאחר שהגיע למסקנה שהנכסים הנדונים אינם בני איזון.
המבקשת חויבה בהוצאות הנאמן בסך 12,500 שקל ובהוצאות הכנ"ר בסך 5,000 שקל.

הכותב, עו"ד רגב אלקיים ממשרד עורכי דין שרף אלקיים ושות', לא ייצג בתיק

סמכות הנאמן בפשיטת רגל / פירוק

8/8/2013   |   מאת: עו"ד חיה שאבי   |   הוצאה לפועל ופשיטת רגל  |   ללא תגובות
פתח בחלון חדש »

בהליך פשיטת הרגל (להלן יתייחס המונח גם להליכי פירוק) משתתפים מספר "שחקנים", אשר לכל אחד מהם מקום ותפקיד משלו.

ישנו כמובן החייב, אשר ההליך סובב סביבו, והוא עומד כל העת למבחן, אם הוא נוהג בתום לב וראוי לקבל צו הפטר, לפיו החייב יהא מופטר מכל חובותיו (שנוצרו טרם צו הכינוס) ויפתח דף חדש בחייו.

ישנם הנושים, אשר דואגים לאינטרס הכספי שלהם באמצעות הגשת תביעות חוב ומעקב אחר ההליכים השונים.

תפקיד נוסף וחשוב ביותר, המהווה למעשה את לב ההליך, הינו ניהול נכסי החייב, בדיקת חובותיו, וקבלת החלטות באשר לגורל החייב, נכסיו וחובותיו.

לשם ביצוע תפקיד זה, בית המשפט "נעזר" בבעלי תפקיד, אלו הם כונס הנכסים הרשמי והנאמן.

כונס הנכסים הרשמי הוא הגוף האמון על ביצוע התפקיד הנ"ל, ועורכי דין מטעם הכנ"ר פועלים לכינוס אספות נושים, לאיסוף מידע על נכסי החייב, וכל פעולה אחרת הדרושה לביצוע תפקידם.

משיקולי יעילות וכוח אדם, פעמים רבות ממנה בית המשפט עו"ד חיצוני אשר פועל במקום הכנ"ר. עו"ד זה מכונה "המנהל המיוחד", ולאחר הכרזת פשיטת הרגל מכונה "נאמן".

לנאמן סמכויות נרחבות ביותר, והוא רשאי לקבל מידע מכל גוף ו/או רשות בדבר נכסי החייב, הכנסותיו, ופרטים שונים אודותיו.

בנוסף, הנאמן הוא שבודק את תביעות החוב המוגשות על ידי הנושים ומכריע בהן, והכרעותיו מחייבות ככל החלטה שיפוטית (ניתן לערער על החלטות הנאמן לבית המשפט המחוזי).

במסגרת תפקידו השיפוטי בבחינת תביעות החוב, כוחו של הנאמן הינו רב, ובסמכותו לשנות קביעות שיפוטיות שניתנו בהליכים משפטיים קודמים במסגרת תביעות הנושים כנגד החייב.

לשם הדוגמה, ציין בית המשפט ב פש"ר 185-06 מורן ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי – מחוז חיפה ואח', (פורסם בנבו) כי:

"כאשר הנאמן נדרש להכריע בתביעת חוב הוא ממלא תפקיד שיפוטי [ראה ספרם של ש.לוין וא.גרוניס/פשיטת רגל, מהדורה שלישית עמ' 286 והערה 16 שם]. מבחינה מסוימת כוחו עולה על כוחו של בית משפט".

ובמה מתבטא כוחו של הנאמן, העולה כביכול על כוחו של בית המשפט?

בערעור אזרחי מס' 471/65 מפרק חברת קסטנבאום לייצור בע"מ (פסח מור, עו"ד) נגד מדינת ישראל, (פורסם בנבו), קבע בית המשפט העליון כך:

"נאמן (בפשיטת-רגל), כשהוא בוחן הוכחת חוב על-מנת להחליט אם לקבלה או לדחותה, זכותו היא וחובתו לדרוש עדות משביעת רצון כי החוב שעליו מבוססת ההוכחה הוא חוב אמיתי. שום פסק-דין שנתקבל נגד החייב, שום התחייבות שניתנה על-ידו ושום חשבון שנעשה עמו, אינם יכולים לשלול זכות זו מהנאמן. הוא רשאי ללכת מאחורי צורות אלו כדי להגיע אל האמת וההשתק שיכול להיות כי פושט-הרגל שיעבד את עצמו אליו, לא יועיל כנגדו."

משמע, הנאמן יכול ואף צריך "לפתוח" מחדש כל חוב ולרדת לשורשו, וככל והוא מוצא לנכון, הנאמן מוסמך לדחות תביעת חוב ו/או לקבלה באופן חלקי, אף אם הדבר סותר פסק דין שניתן באותו עניין.

מובן, שלאחר שהנאמן בדק את מקור החוב, לא יבטל בקלות פסק דין שניתן על ידי בית המשפט, ודבר זה ייעשה במקרים בהם יש הצדקה מהותית לכך. למשל, כאשר פסק הדין ניתן בהעדר הגנה ומבלי לקיים דיון לגופו של עניין בתביעה.

בעניין זה הסביר בית המשפט בעא  1057/91  גבריאל הרצל נ' יחיאל מכטיגר, פ"ד מו(4) 353, כי למעשה חובתו וסמכותו של הנאמן "להציץ" אל מאחורי פסקי דין והתחייבויות שונות של החייב, הוא למנוע מצב של הברחת נכסים, על ידי יצירת חובות פיקטיביים לקרובי משפחה, למשל.

בית המשפט בפסה"ד הנ"ל הפנה לספרו של ד"ר ש' לוין, פשיטת רגל (חברה ישראלית להכשרה מקצועית, תשמ"ד) 75), שם נכתב כי "היה החוב נשוא התביעה מבוסס על פסק דין נגד החייב רשאי הנאמן לבדוק את התמורה שניתנה בעדו ואם הובאה ראיה שהפסק הושג בנסיבות שיש בהן משום תרמית, קנוניה או עיוות דין או שהחוב האמיתי שונה מחוב פסק הדין, רשאי הוא לדחות את תביעת החוב, כולה או מקצתה, והוא הדין בפשרה שנערכה עם החייב". (ההדגשות שלי – ח.ש).

דוגמה נוספת לכוחו של הנאמן לשנות קביעות שיפוטיות, נוגעת לתחום דיני העבודה.

מעביד אשר מלין את שכרו של העובד ו/או את פיצויי הפיטורים שלו, עלול להיות מחויב בסכומים גבוהים הנוספים על חובו המקורי, כתוצאה מפסיקת פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיטורים, הקבועים בחוק.

פיצויי ההלנה הינם פיצויים עונשיים, אשר מטרתם להרתיע מעבידים מלפגוע בזכויותיו הבסיסיות של העובד.

כאשר המעביד מצוי בפשיטת רגל ו/או פירוק (כשמדובר בחברה), אין טעם בהענשה ו/או הרתעה, שכן מדובר בחוסר יכולת אמיתי לשלם את החוב, ובכל מקרה פסיקת פיצויי ההלנה תבוא על חשבון הנושים האחרים או על חשבון המדינה (כאשר הביטוח הלאומי משלם לעובד את תביעתו).

לעניין זה ראו דברי בית המשפט ב פשר (ת"א) 1066/02 ויקטור קרמר נ' עו"ד מיכה צמיר בתפקידו כמנהל מיוחד לבדיקת תביעות חוב של עובדים של חברת מערכות אקוודוקט – נהול ופקוח בע"מ (פורסם בנבו):

"מוסד פיצויי ההלנה, הן בגין הלנת שכר-עבודה והן בגין הלנת פיצויי פיטורין, חורג במובהק ובמכוון מהשבת ערכו הריאלי של הסכום אשר נמנע מן העובד שלא כדין…………….המטרה המסתתרת מאחורי אותו מוסד משפטי דרקוני לכאורה הינה פשוטה: פיצוי עונשי כבד, אשר מטרתו הפיכת הפעולה של הלנת שכר ופיצויי פיטורין לבלתי כדאית במובהק בעבור מעביד

כל זאת נכון למצב, בו המעביד סולבנטי, וכל סכום פיצוי הנוסף על המגיע לעובד באופן אובייקטיבי נגרע מכיסו. אלא, שנקל לראות כי המצב משתנה באורח דרסטי כאשר הופך המעביד לחדל-פרעון. במצב זה, סך כל נכסיו ברי-המימוש של המעביד נופל מסך חובותיו. יוצא, כי המעביד צפוי מניה וביה לאבד את כל נכסיו (ובמקרה כי מדובר בחברה – להתחסל לאחר מכן). אי לכך, אין כל ערך הרתעתי להוספת סכום כבד נוסף על מצבת החובות, דבר הגורם לתכליתם של דיני ההלנה להפוך לחסרת משמעות בעבור המעוול שעבורו נוצרו".

על כן, הנאמן מוסמך, כאשר הוא מוצא לנכון לעשות כן, שלא לאשר את רכיב פיצויי ההלנה בתביעת העובד, אף אם סכום זה נפסק לטובת העובד ע"י בית הדין לעבודה.

סמכותו זו אף עוגנה במפורש בסעיף 19 לחוק הגנת השכר אשר קובע כי הנאמן אינו חייב בתשלום פיצויי הלנת שכר.

לסיכום, הנאמן "משחק" תפקיד חשוב ומרכזי בהליך פשיטת הרגל ו/או הפירוק ולהחלטותיו השלכות רבות.

כלפי הנושה, מובן כי פסיקת הנאמן משפיעה על זכויותיו באופן מהותי, ואולם יש לזכור כי גם החייב מושפע מכך, ויש לחייב אינטרס כי הנאמן יקבע שחובו הכולל נמוך ככל שניתן, מאחר והדבר ישפיע על משך ההליך, ועל הסכום אותו יידרש להציע ככל ויהיה מעוניין להגיע להסדר נושים לשם סיום ההליך וקבלת צו הפטר.

ככל ונפגעתם, כחייבים או כנושים, מהחלטות הנאמן, חשוב לזכור שהחלטות אלו נתונות לערעור (בדרך כלל), ככל החלטה שיפוטית.

ככלל, הליך פשיטת הרגל הינו הליך פשוט למראה אך מורכב במהותו, וקבלת ייעוץ משפטי מקצועי הינה חיונית לצליחתו בשלום, הן כפושט רגל / תאגיד בפירוק, והן כנושה.

מאמר זה נכתב ע"י עורכת הדין חיה שאבי ממשרד עו"ד שרף, אלקיים, שזיפי-מאיה ושות'

מאמר זה הנו למידע כללי וראשוני בלבד, ואינו נועד בשום מקרה לשמש כייעוץ משפטי ו/או כתחליף לייעוץ משפטי לכל מקרה ונסיבותיו. אין להסתמך על האמור מבלי להיוועץ עם עורך דין העוסק בתחום בטרם נקיטת כל פעולה או קבלת החלטה. הדברים נכונים למועד כתיבתם בלבד, ונכונותם עלולה להשתנות מעת לעת.

סניף ראשי – דרך אבא הלל סילבר 7 (בית סילבר) רמת גן 5252204, טל: 03-6122772, פקס: 03-6122773, office@se-law.co.il
סניף אילת – שדרות התמרים 21, "בית הארד" , אילת, מיקוד 88000, טל: 08-6525115, פקס: 08-6525116